בפעם הראשונה שדיברתי איתו, אני חושבת שרציתי יותר מהכול פשוט
לנתק את המחשב מהחשמל. הוא היה ציני ואדיש ברמות שלא חשבתי
שקיימות אפילו יחסית לשיחה וירטואלית. אלו היו הימים הראשונים
שלי בעולם האינטרנט המסובך ונהניתי מכל שיחה כאילו מעולם לא
נהניתי משיחה לפני זה.
הוא גר מאוד קרוב אליי, מה שהפך את השיחה לקצת מוזרה, בכל זאת,
שכנים שכנים אבל איפה הרעיון של הסתתרות מאחורי שם אנונימי?
השיחה זזה לה באיטיות, על כל משפט שהוא הואיל בטובו לכתוב,
כתבתי כמה נלהבים, מנסה לפצות על חוסר ההיענות מצידו... הוא
היה לחלוטין הטיפוס שלי. קשה להשגה, מחוספס, הילד הרע שלמד
בריאלית אבל הבריז משיעורים בשביל לנגן עם הלהקה שלו.
אחרי שיחות לא מעטות החלטנו להיפגש. הוא שאל אותי שאלה מצחיקה
לפני הפגישה. "מה אם אני אהיה שמן מכוער ושעיר?" צחקתי בלב
ועניתי שכל עוד הוא בן אדם טוב מבפנים, אין לי בעיה עם איך
שהוא נראה. ידעתי שבאמת לא יהיה לי אכפת אבל חיכיתי בכיליון
עיניים לדעת מה מסתתר מאחורי האמרה שלו.
אחר הצהריים התלבשתי בבגדי שוק כאלה, זרוק, כי ידעתי שזה מה
שהוא אוהב. הוא אמר לי לקחת את קו 30 כי זה מגיע ממש עד הבית
שלו אבל לא אהבתי אוטובוסים אז הלכתי ברגל, לקח לי שעה ושאלתי
המון אנשים בדרך, אבל בסוף הגעתי לבית המיוחל. הוא חיכה לי,
ילד רזה ובהיר, עם שער שטני קוצני ועיניים כחולות משגעות,
עצובות בלי שהוא יגיד מילה. נכנסתי לבית והוא האיץ בי להיכנס
לחדר, הבנתי שאני לא המישהי שהוא הולך להציג בפני ההורים,
מילא, אמרתי לעצמי... הייתי צריכה להבין את זה כבר קודם.
שכבנו.
הוא לא הסכים להוריד את הגרביים, ולא ממש הבנתי למה, אבל
החלטתי לא לשאול שאלות מיותרות, שיזדיין עם גרביים, מה אכפת
לי. אחרי זה ישבנו על המיטה ודיברנו על הכול. על המוזיקה שלו,
איך מכינים שוקו ממש טוב, על החברה בהמתנה, על החדר שהוא רוצה
לעצב ועל אחותו הקטנה, שעם השנים הפכה לאחת מחברותיי.
סיפרתי לו על הנסיעה המתוכננת לארה"ב, הוא הראה סימנים של
התרגשות אבל כרגיל הסווה אותם תחת מעטה של רצינות, העיקר להיות
קול.
עם הזמן גיליתי אדם נפלא. מיוחד, שקט וצנוע שהפך בשבילי לסמל
השלמות בצורה כזו או אחרת. היינו מדברים שעות על שטויות ועל
דברים ברומו של עולם, סתם, כי התחשק. ניסיתי לגרום לו לחזור
ללמוד, אבל הוא התעקש שאנשים חכמים מצליחים בחיים גם בלי לסיים
את כל הבגרויות. פשוט לא הבנתי שהוא צודק, הייתה לו הדרך שלו
להיות צודק.

אחרי הנסיעה שלי איבדנו את הקשר. הוא חזר לחברה בהמתנה שלו
והתגייס, ואני הייתי עסוקה בתיכון שלי. הוא תמיד צץ לי בראש
בסיטואציות כאלה ואחרות, וחשבתי לעצמי "זה היה מתאים לו!"
את השם שלו לא שמעתי עד ה-13.1.03. שבוע לפני יום הולדתי
ה-17.
הכיתה הייתה מלאה, תלמידים שהדבר האחרון שעניין אותם היה
ביאליק. המורה דיברה על ניתוחים אפשריים של השירים ובסוף
השיעור הקדישה כמה דקות לנושאים אחרים. אני לא זוכרת את
מילותיה המדויקות, אבל היא הזכירה מודעת אבל שנתלתה בבית ספר.
מישהו מפרדס חנה, תלמיד שלה לשעבר.
הרמתי את הראש בהפתעה מהמחברת, מנסה לדלות כמה פרטים. היא אמרה
את השם הזה שהיה חקוק לי עמוק בזיכרון, מושיק.
מאותו הרגע אני זוכרת שקמתי בצעקה ורצתי מחוץ לכיתה. נתקלתי
ביועצת השכבה שכבר לבשה שחורים והתכוננה ללכת לנחם את המשפחה.
הסתכלתי עליה וחשבתי שאולי זה לא אמיתי, אולי לא שמעתי נכון
ואני מתבלבלת. מודעת האבל מוטטה אותי והדמעות לא איחרו לבוא,
צורבות את דרכן ללבי.
הוא התאבד. קודם כעסתי, איך הוא מעז?! ואחר כך ניסיתי להבין,
אבל אף אחד לא הצליח להבין, הוא נראה שמח כל כך ולא אמר כלום
לאף אחד. אולי מאחורי העיניים העצובות האלה, גם כשהכול היה
מושלם, משהו לא היה במקום.
היום הלכתי לשבת לידו, סיפרתי לו קצת מה חדש אצלי. הוא לא אמר
כלום בחזרה, אבל ידעתי שהוא מקשיב לי.