דברים שכתבתי כשלא היה לי מה לכתוב.

א.
רגעים. נתחי חיים. הבזקים של משמעות קפואה ברסיסי זמן. רמזים
בלתי מפוענחים של חידת חיים גדולה. זרם הקיום נושא אותם בשצף
לתוכי. אם אתן לבי על המשמעות של כל זה, לא אוכל לעשות עוד שום
דבר בלתי אם לכתוב, או שמא לשקוע בשתיקה עמוקה. נפעמת. כתיבה
בכדי למצוא את הגבולות; הגבולות הם לא-גבולות. הגבולות הם
סימוני שבילים רפים המיועדים למטייל בממלכת המחשבה והרגש.
נתק. היבלמות. מעצור.
הניסיון הקדחתני לפרוץ את הגבולות המצוירים הסתיים בלא כלום.
שוב.

ב.
בפאתי הכרתי מבצבצים רעיונות, מנצנצים אליי ככוכבים רפים.
לעתים ירהיב אחד מהם אומץ ויפסע אי אלו צעדים מהוססים קדימה.
"הבט! ראה עד כמה יפה אני! התוכל לכתוב אותי?"
ואני חש אליו, רוצה לחבקו, רוצה להכירו, הנה אני כבר על ספו.
אך הוא לפתע נעלם, כמו בחזון תעתועים. צולל כסלע למים אפלים.
"בפעם הבאה אל תהיה גס רוח!" קולו מהדהד ממרחקים, "אל תהיה
להוט שכזה!"
בפעם הבאה, אני נשבע, אהיה רגיש יותר.

ג.
עליי לדחוף כעגלון את עגלת הכתיבה שנתקעה בבוץ. אלא שעגלון
יכול לבקש עזרה, ואני לעולם לבדי. איני מצליח, הדבר נשגב
מיכולתי בכל מובן. יחד עם זאת, עצם המאמץ וההשתדלות מתחיל
תהליך פנימי שאיני מסוגל עדיין להבין.
הופך להיות כלי שרת בידי כוחות החיים. כוחות הבריאה.
שלב חדש בקיום: לחיות פירושו ליצור.

ד.
רד ערב. מתמעט האור. צינה יורדת על הדף, על העט, על החדר.
געגועים מתוקים למשהו שתמיד חומק ממני. תחושה שכל כולי מוקף
בטוב. שהטוב אופף אותי מכל עבר. נועם, שלום ושמחה. הכתיבה מנסה
להחזיר אותי לשם. הכתיבה מנסה להחזיר הביתה, להזכיר לי את
השבילים שלוקחים לשם.
ואז שוב הגירוש מגן-עדן: המעבר החד אל הפירוד, הקור, הנוקשות,
הבושה, האשמה.
שני עונשים חינוכיים לכותב שהושלך מגן-עדן: "בעצב תלד משפטים",
ו"בזיעת אפיך תכתוב ספר."

ה.
הניתן לכתוב מבלי להכיר את החיים לעמקם? כולי תלישות: לא יודע
כלום על כלום, ומה שיודע אינו מעניין בכדי להיכתב. ובכל זאת,
לכתוב, לכתוב לכתוב. ללא הפוגה. "לכתוב עם הלב". לא להרים
ידיים מהמקלדת. לא להרים ידיים נקודה. לצרף מילים, להעמיד
משפטים; לקוות שמתוך העצמה שברצף  ייחשף האמיתי שבי, המוסווה
מאחורי המלל. הוא מאוד פשוט ומאוד ביישן. לא קל לגרום לו לצאת
החוצה.

ו.
כתוב כבר משהו למען השם! הרי הנפש משתוקקת לתת ביטוי לעצמה; עד
כמה ניתן להסתפק בקליטה סבילה של עולם החוץ; הנפש יגעה מרשמים
חיצוניים מטילי שיממון. נמשך בחוטי קסם אל כתיבה הנוגעת באיכות
עמוקה החומקת מהגדרות. כה צר הוא הצוהר שנפתח לרגע קט וכבר
נחסם, מונע ממני את המרחבים המשתרעים מעבר.
לא להתייאש.

ז.
נשקי בידי דרוך דיו כחולה.
למשמע כל נענוע מחשבה או רשרוש רגש נפתחת אש אוטומטית.
אותיות נותבות פולחות את הדף, המילים שורקות - תפוס מחסה!
צרורות משפטים נתכים לכל עבר.
דממה משתררת. דממת ציד מתוחה.
עד הרשרוש הבא.
וכך לילה אחר לילה, יום אחר יום
מה העליתי באמתחתי? כמעט שום דבר בעל ערך.
האצבע עדיין על ההדק.


ח.
כל הנאומים שאי-פעם רציתי לשאת, כל הטיעונים "המבריקים"
וההתנצחויות המרגשות שלא קוימו -
את כולם אוכל לשים בפי דמויותיי, ויישאו הן את הקלון האפשרי או
את הצורך להתנצל או לנמק את עמדתם. אשים בפיהן את המילים
הטעונות וארחיק את עצמי מהן במהירות כמו היו מטען נפץ. והרי מה
שחשוב הוא עצם העלאת הטיעון. עצם הלבשתם של הרעיונות במילים
הופכת אותם למציאות שאינה ניתנת למחיקה. כמו נולדו לעולם וכעת
הם בבחינת דבר מוגמר, מציאות שיש להתמודד עמה. סתירתם או אפילו
לגלוג עליהם לא יוכלו להפוך את הגלגל ולהחזירם לרחם המחשבה שבה
נוצרו. נהפוך הוא, המתאמץ לסתור אותם או ללגלג עליהם כמוהו
כמסתבך בקוריהם וסופו מאדיר את קיומם  תחת העלימם.
זהו דרכו של הסופר לשנות את המציאות. אין הוא מציב טיעונים
בנויים לתלפיות כפילוסוף, אלא פשוט זורע בלב קוראיו את שיפרה
וירבה בנפשם לעתיד לבוא.

ט.
פעם הייתי כותב כל מה שעלה בראשי. משפטים מוטרפים, סהרוריים,
מערבולתיים.
כותב ומתנקה, כותב ומתפרק. כותב כדי לדעת מה אני רוצה. כותב
כדי למצוא שביל. כדי למצוא את עצמי בבליל המתנחשל מתוכי. כותב
כדי למצוא נקודת אחיזה חדשה, כדי למצוא את המשמעות בתוך
המערבולת, את האדמה המוצקה שעליה אוכל לבנות ולהיבנות. נאחז
בכתיבה כיוון שרק בה אוכל לחוות את מה שאינני יכול לחוות בחיי
הרגילים. רק מתוכה אוכל להגדיל את עצמי ולמצות את כל הרצונות
המנוגדים שרוחשים בי כפקעות נחשים.
מוכן לשלם כל מחיר; לסנן טונות של רפש רק על מנת לגלות גרגר
אחד של זהב טהור.

י.
היד רושמת, רץ העט
והדף נגדש בקווי דיו
ישרים, מעוקלים, מתפרצים
ובתוכם רטבובית כחולה מבהיקה
מתנוצצת באור.
ובטרם יגיע משפט לסופו
יחרבו עליו המקוואות
תאבד הלחלוחית את לשדה
ותיקרש לנצח.

יא.
הפועל הרומני משיט מטאטא ענק על גבי אריחי הקפיטריה כחותר
בספינת משוטים עתיקה. בתוך ערמת הפירורים המצטברת מתרוצצות
בהיסטריה עשרות נמלים זעירות. הפועל נושא אליי עיניים משתוממות
כשואל "מה לך?" שכן מבטי המשתאה רווה אותו ואת מלאכתו בפליאה
אין קץ. באמת, מה לי הבוקר שכל דבר מפליא אותי?
מן המזנון עולה קול תקיף, יציב, דעתני, המסביר דבר מה בנוגע
למצב הפוליטי. דבריו מתקבלים בתמימות דעים ובמלמולי הסכמה
קודרים.
השקט שהופר חוזר למלא את החלל כמים רבים שנהדפו אך לרגע.
חוזר לכתוב.
"משקט באת, אל שקט תחזור, ובינתיים אתה מקים מהומה רבה".


יב.
הכול סביבי מספר עצמו. כל מחווה, כל מילה, כל מראה, כל צליל
ומחשבה. הכול פורץ בשפע אין-סופי ומתווה בפני עיניי המשתוממות
דרך נעלמה למציאות שאין אני מסוגל לתפוס. ומתוך כל השפע המתפרץ
הזה, מה מעט מגיע לרשתי! אך גם המעט שבמעט, הפחות שבפחות, גודש
אותי עד בלי די, מעל ומעבר.
"זה יותר מדי!"
כמה הייתי רוצה לנקות את עדשותיי! להיות מסוגל לעמוד מול כל זה
מבלי לצלול לדמדומי רגשותיי המסוכסכים, להרגלי המחשבה המכופפים
אותי שוב ושוב לסדן הבינוניות.
כל דבר בעולם הוא פלא גמור. איבדת את זה - חייך אינם חיים.
נאלץ להודות שבמשך שבוע אני חי כמה דקות, וזה במקרה הטוב.

יג.
היום הולך טוב. העט נמשך בענווה אחר רצוני, ציותו הכחלחל ללא
רבב. תמיד נדמה לי שסופרים גדולים ניגשים למלאכתם מתוך רצון
מגובש, ובאמתחתם תכנית עבודה שכל חלקיה מוצאים בשלמות אל הפועל
ללא כל עכבה. ואילו אני חובט ומתחבט, ובעיקר מגבב רעיונות,
מבטא רצונות. אין רצון אחד מודע לרעהו, מתגוששים המה באפלה,
דוחקים זה בזה מתוך רצון קמאי לצאת אל האור. להתאוורר. כזרזיף
מים במורד אשר אינו מודע לזרזיפים האחרים. כמוהו כמוהם נכנעים
לכוח הכבידה הגורר אותם אל הנדודים, אל יעד לא ידוע. כך
מתפתלים הם בבדידותם, עד שלפתע נוגעים מים במים וזרזיף חדש
נוצר, והוא גדול ושלם מכל אחד מהם בנפרד. ואף כי המים עיוורים
הם וחסרי דעת, אני המביט בהם מאציל את דעתי אליהם ובכך מעשה
התמזגותם המופלא, תחת אשר יאבד מן העולם, חי בתוכי וקיים. האם
מביט מישהו בי בחתירתי האפלה? האם בהמשך גם לי מצפה התמזגות
מבורכת?
אומר זאת בפשטות, שאין כמותה אחות נאמנה לכנות ולאמת: אין אני
יודע מה אני רוצה.
לפעמים נדמה לי שכל ייסורי הנפש באים מתוך סכסוך הרצונות הללו.
ואילו ברגע שיעמוד הרצון בבירור על תכליתו, כל המציאות
החיצונית תסכין להטות שכם וליצוק תוכן ממשי לאותה התכוונות
פנימית.
כתיבה אמיתית תהיה אז מובנת מאליה.