בית גדול כמו שתמיד חלמתי. יושבת מכורבלת בתוך כורסא נוחה.
מולי חלון ענק, כמו שרציתי, על קיר שלם, מהריצפה ועד התקרה. אח
דולק בצידו של החדר. מין בית כזה כמו באגדות. חושך, כבר מאוחר
מאוד, והבית שקט כבר מזמן. מהחלון אני רואה את הנופים המוכרים
והאהובים כל כך. הכל לבן, שלג רך ונעים מנצנץ מדי פעם באורם של
פנסי הרחוב. קומה אחרונה והנוף מתפרס לקילומטרים מכוסים לבן
מול עיני. ליד רגלי שוכב חתול אפור, עם עיניים ירוקות, מגרגר
לעצמו. יושבת לי בתוך האגדה שלא שייכת לי ונזכרת בבית שלי,
במקום שליבי תמיד שואף להגיע עליו, לשם...
אולם ישן, מקום מוכר, מקום קדוש מכל כך הרבה בחינות. לא בדיוק
בית, אבל בית במלוא מובן המילה. הבית שלי, המקום שעשה לי טוב.
מקום די נטוש וכמעט ריק מאדם. מקום שקט שמעביר לי חמימות, והוא
שם. האדם שעוטף אותי באהבה. שם, שנינו אבל לא לבד. יש שם עוד
אנשים אבל זה לא משנה.
המאמן שלי עומד ומסתכל עלי. אני מרגישה אהובה, מרגישה את החום
של המקום הזה, את החום שלו. מקום שתמיד ידעתי שיש לי כשרע לי,
המקום שיעשה לי טוב, ירומם אותי. מקום מפלט עליו אברח כל פעם
אחרי שאפגע, מקום בו אני אבריא מפציעותיי לפני שאשוב לקרב.
מקום שלא הייתי בו זמן רב כל כך, ולא בגלל שלא נפגעתי מאז.
פשוט עזבתי, ולי כואב עכשיו.
יושבת בסלון של מישהו אחר, בית של זרים למרות שהוא במקום קסום.
חולמת על מקום אחר. לראות אותו, לשוב ולראות את הבית שלי, רק
עוד פעם אחת. בפעם האחרונה... |