מביטה בעיניו אך אינן זזות. הוא לא ממצמץ, אינן עצומות. עיניים
שהקרינו אושר פעמים כה רבות. עכשיו כאן מולי. ואני צריכה
להפרד, חייבת להגיד שלום. עיניים כחולות וצלולות, שמשכו את
תשומת לבי כל כך, בהתחלה. העיניים האהובות שלי.
וכל הזמן הזה. כל הזמן שחי איתי, הייתי כעוורת. לא היה לי טוב,
ולא היה לי רע, לא היה קיים דבר מלבדו. רק הוא והשקט שלו. אדם
יקר לי כל כך. תפקידים כה רבים היו לו בחיי. בעל, אב, בן,
ידיד, חבר, זר ועם כל זאת כל כך, כל כך יקר. האדם הקרוב אליי
ביותר בכל חיי. נפש תאומה, משתקפת בעיניים שהיום, עצומות
לרווחה.
העיניים שכבר לא דומעות, לא צוחקות, לא מאושרות. העיניים נהיו
אדישות. האדישות שלו הורגת אותי. לא מסוגלת להבין איך אחרי
שנים כה רבות, וכה מאושרות, איך? איך הן נשארו אדישות? איפה כל
האהבה שהייתה שם שנים כה רבות? כל החום, השמחה, העצבות שהייתה
נמוגה, הקסם והלהט שהיו רק שלו? איפה הוא, הילד שלי? אבי?
בעלי? ידיד נפש יקר וקרוב שעכשיו כה קרוב אבל כה רחוק.
העיניים שלי כנראה הסתנוורו מאורו שלו, נהייתי עוורת. והוא,
אדיש. הוא היה איתי, צעד את הדרך הזאת לידי, לצידי עבר את
המכשולים, כמו שלי. הגיבור שלי, המלאך השומר שלי, רק שלי.
שלי קראתי לו כשעוד נהג לענות לי. אבל מזמן אני מביטה בעיניו
ומקבלת אדישות כתשובה. שנאתי את המצב, עד הרגע האחרון שנאתי,
כל שנייה. ועכשיו מביטה בעיניו. נשאר כמו מנהג, רק עכשיו הוא
לא יענה גם אם ירצה. העיניים שלו זה הזיכרון הראשון וכנראה גם
האחרון שלי ממנו.
כ-10 שנים היה צמח, קראו לו נס רפואי. הנס שהיה שלי, רק שלי.
היום נפטר, מת, איננו. עיניו נשארו פקוחות. פקוחות וכל כך
אדישות. אדישות אליי, לעולם הזה, ולדממה בה הוא שקוע כבר זמן
מה. עומדת מולו, מביטה בעיניו, שלא ממצמצות ואינן זזות. עיניים
עצומות לרווחה, לתמיד.