השמש בדיוק שקעה במערב...
השמיים נראו תכולים מאי פעם...
כל מה שהיא רצתה היה לרקוד...
אז היא יצאה החוצה, ורקדה, וכולם היו שם, וכולם הסתכלו, וכולם
התבוננו, מהופנטים מתנועותיה.
אחר כך האשימו אותה, כולם אמרו שהיא מכשפה.
אף אחד לא הודה, אף אחד לא רצה להודות, הם פחדו ממנה, לא כי
היא מכשפה, אולי כי כולם התאהבו בה.
מבחינתה, זה היה חד פעמי, היא לא תעשה זאת שוב, עכשיו, כבר כמה
ימים, שהיא יושבת לבד בחדר ומפחדת לצאת החוצה.

בינתיים, ילדה אחרת, הם אולי יכלו להיות חברות טובות, אבל הם
לא יהיו, אולי מהסיבה הפשוטה שהיא חיה 100 שנה אחריה,  התעוררה
באמצע הלילה,  היא לא ידעה למה התעוררה פתאום, לא זכרה שום
חלום מפחיד, לא חשבה על כלום שיכל להטריד את מנוחתה.
לרגע עברה במוחה מחשבה מוזרה על מכשפות, אז היא התעלמה מזה
וחזרה לישון עד הבוקר.

היא קמה בוקר אחד, אחרי שהתחילו להתעורר במוחה חשדות, שאולי
כולם צודקים, שאולי היא באמת מכשפה, היא רצתה ללכת, להתרחק,
לברוח.
באותו בוקר, בלי שום הודעה מוקדמת, בלי שידעה לאן תלך, ארזה
את חפציה, שלא היו רבים במיוחד, בתרמיל גב לא גדול, לקחה פרוסת
לחם יבש, ויצאה מהבית, יודעת שלא תשוב לראותו.
והיא רצה, ככל שיכלו רגליה לשאתה, עד שהתחיל לרדת הערב, החושך.

ואז היא מצאה את עצמה רעבה, בודדה, באמצע הלילה ובאמצע היער.

היא קמה בבוקר, עוד בוקר, כמו קודמיו, כמו אלה שיבואו אחריו,
כך לפחות חשבה באותה שעה.
התלבשה, לקחה פרוסת לחם מהמטבח, ויצאה לבית הספר.
בבית הספר, בשעה הראשונה, הם למדו הסטורה, הם למדו על צייד
המכשפות.
היא הזדעזעה במיוחד כשמעה שהרגו גם בנות בגילה, בנות תמימות
וחפות מפשע.
בבית הספר באותו יום קרה דבר ששינה את חייה.

באותו לילה חלמה על ביתה, היא חלמה ששעה קלה אחרי שיצאה, באו
לחפשה ולהרגה שם.
היא התעוררה באמצע הלילה, לרגע שכחה את החלום ולא הבינה מדוע
זה הקיצה כך פתאום.
היא התבוננה בזהירות סביבה, ראתה מקום זר, חשה את קור הלילה,
ללא שמיכה שתכסה את גופה.
התאמצה לחזור לישון  ולאחר שעה קלה אף הצליחה.

בבית הספר, למרבה הפלא, כולם חיפשו אותה היום, אם זאת המורה
למתמטיקה, שרצתה לבשר לה שקיבלה את הציון הגבוה בכיתה, ואם זאת
המורה לספורט שמתפקידה היה לספר לה שנבחרה לייצג את בית הספר
בתחרות הריצה בעוד שבוע.
היא כל כך חיכתה לתחרות הזאת,  היא כל כך קיוותה שתתקבל!
היא שמחה עד הגג, ומיהרה להיכנס לכיתה הבאה, כיתת ביולוגיה,
ולמרות שזה השיעור השנוא עליה, היא נהנתה, כי דמיינה את עצמה
בתחרות, רוצה לנצח, בטוחה בעצמה שתנצח.

היא קמה בבוקר, שכחה לחלוטין שהתעוררה בלילה, ידעה מיד היכן
היא נמצאת.
שמה לב שהיא רעבה, רעבה יותר מאי פעם, ונזכרה שלא הביאה איתה
כלום.
היא הסתכלה מסביב, אבל לא ראתה שום דבר שידעה שניתן לאוכלו, לא
משהו שידעה עליו בכל אופן.
אבל היא הייתה רעבה, אז היא קטפה מאחד העצים שמסביבה פרי, הוא
נראה עסיסי ואדום, היא קצת חששה, אבל הרעב גבר עליה, אחרי הביס
הראשון נוכחה בכך שהוא טעים למדי.

בהפסקה הראשונה, יצאה עם החברות למגרש, הן ישבו בדשא, הסתכלו
על הבנים משחקים כדורסל, היא הוציאה מתיקה תפוח עסיסי ואדום
ונגסה בו.
קלטה פתאום שכולם מסביב לה נועצים בה עיניים.
היא נבהלה, קמה והלכה במהירות להתחבא בשירותים, בדרך העיפה את
התפוח למקום כלשהו. היא לא טרחה אפילו להסתכל במראה, רק הגיע
למקום הבטוח שלה, נכנסה לאחד התאים, התיישבה, ופרצה בבכי סוער
קורע לב.

בתחילה הרגישה טוב להיות לבד, הבוקר התחיל עליה בטוב, כבר הרבה
זמן שלא יכלה לישון עד מתי שרצתה, ולא הייתה כפופה לרצונות של
כל הסובבים אותה.
לאחר משו כמו שעה הליכה, היום הליכה איטית, מתבוננת סביבה,
מתפעלת מכל שראתה, ראתה אגם גדול, המים בו נראו לה זכים
וטהורים, וחשה תשוקה עזה לרחוץ בו.

בתחילה לא חשבה שהיא רשאית לעשות כרצונה, תוצאה של שנים ארוכות
וקשות, בהם אומנה למלות אחר רצון אדוניה,  כעבור כמה דקות
נזכרה בעובדה שהיא לבד, ברשות עצמה.
ברגע שהבינה עובדה זאת, פשטה את בגדיה, וקפצה למים, מרגישה את
המים הקרירים עוטפים את גופה, את קרני השמש הזהובות מלטפות את
פניה, שמחה שידעה לשחות, אך עם זאת הצטערה על כך שלא זכתה
לפגוש את הוריה ולהודות להם על כך.

בסוף היום, לאחר שהייתה בטוחה שפרט למנקה אין איש בבית הספר,
העזה סוף סוף לצאת מהתא הצפוף, מבחינה לראשונה בריחו המצחין,
לא הביטה במראה, ומיהרה לצאת החוצה.
בחוץ, כשנשמה את האוויר הנקי, חשה רווחה גדולה, כמו שלא חשה
מעולם.
מיהרה לצאת מחצר בית הספר, והחלה ללכת לביתה.

שחתה בעונג, חשה בתחושה נעימה מציפה את חושיה, מרשה לעצמה
להתמכר לה, מכירה בה.
מרגישה לראשונה את קיומה כישות עצמאית, ייחודית, היא הרגישה
שלמה.
לבסוף יצאה מן המים, נשכבה בשמש עד שהתייבשה, התלבשה, והלכה
לחפש את ארוחתה הבאה.
לבסוף מצאה שיח של תותי יער מתוקים,  היא ישבה לידו ואכלה,
כמעט עד שהתפוצצה.
אז החלה להתרחק, ממשיכה בדרכה.

היא הגיעה לביתה,  סבתה הזקנה קראה לה למטבח, שאלה היכן הייתה,
כמתעניינת בקורות נכדתה.
הגישה לה ארוחת צהרים, התיישבה לצידה, והמשיכה לתחקרה.

היא מצאה דרך פתלתלה וצעדה בה, עד שהתרחקה מן היער,  הימים
עברו במהירות, אחד אחרי השני, כל יום מעט חמים מקודמיו, כבר לא
הייתה מודעת לזמן כלל, לדקות, לשעות, לימים.

השבוע חלף במהירות, בציפייה לתחרות הגדולה, למרות שעם הזמן
התערער אף ביטחונה בזכייה. עד שהייתה בטוחה כי תפסיד.
אך למרות זאת המשיכה להתאמן ולהשקיע את כל זמנה הפנוי בכך,
אולי משום שהריצה הייתה הדבר היחיד שגרם לה הנאה, הרגש הטהור
והפשוט הזה שכולם מכירים היטב.
אז היא רצה, רצה לבד, תמיד לבד, אף פעם לא הסכימה להכניס
לריצות שלה אף אחד אחר.

היא כבר התרגלה להיות לבד, התרגלה שאין אף אחד מסביבה, ורצתה
גיוון, התחיל להימאס לה מזה.
בוקר אחד היא קמה והחלה להתרחק מהאזור, כרגיל, לפחות בתקופה
האחרונה של חייה, לא היה לה מושג לאן היא הולכת ומדוע.

הגיע בוקר התחרות, היא התרגשה, הקיאה את ארוחת הבוקר שלה,
וחיכתה בקוצר רוח לאוטובוס שיבוא וייקח אותה לתחרות.
היום השעון זחל, זז לאיטו, היום נמרח לחלוטין.
עד שהגיעה השעה שלפני התחרות. היא התלבשה בבגדי הריצה שלה,
אספה את השיער צמוד- צמוד, ויצאה מהבית.
כשהאוטובוס הגיע לאתר התחרות היא ירדה ממנו, היא לא דיברה כל
הנסיעה ולא עשתה כלום, היא התרגשה יותר מדי.
גם כשהגיעו לא עשתה כלום, מרוב התרגשות, והדבר עורר אצלה חששות
קשים בקשר לתחרות ולניצחון בה.

בתחילה הלכה לאט, רואה את קצה היער,  העצים פוחתים לאט לאט, עד
שיצאה ממנו.
היא המשיכה, הולכת מהר, מרגישה שהיא עוזבת בית, ואומנם היה
היער בית בשבילה בימים האחרונים.
היא לא הסתובבה אפילו אחת לאחור, אולי כי ידעה שהעזיבה קשה
בשבילה, הימים הראשונים של החופש שלה.

היא עמדה על קו הפתיחה,  מחכה לשריקה, מודעת לזה שהתחרות תשנה
את חייה.

היא החלה לשמוע צליל מים זורמים מרחוק, והחלה ללכת לעבר
הצליל.

המשרוקית שרקה, היא פצחה בריצה סוערת בלי לחכות אפילו שניה.
גם הרצים האחרים החלו לרוץ.

לפתע הרגישה שמשהו רודף אחריה, היא לא ידעה מה, פחדה ממה שתראה
אם תביט לאחור, אז היא לא הביטה.

היא רצה, עקפה את כולם, משתמשת בכוחות שלא היה לה מושג שקיימים
בה.
הגיעה למהירות שיא, עקפה את כולם.

היא רצה, רצה מהר, לא יודעת מהיכן קיבלה את הכוח.

בשלב הזה הם שתיהן היו ליישות אחת, לא בעולם הזה ולא בעולם
השני, והיישות פשוט רצה, רצה מהר, הם היו לבד, היא והרוח.
הם כבר לא היו שתי בנות שונות שחיו בעולמות שונים, הם היו
יישות אחת, עצומה ואדירה בכוחה, יישות חזקה שיכולה לנצח את כל
העולם.
והיישות הזאת רצה, מוחה לא ידע להגיד לאן היא רצה, מצד אחד רצה
מפני הפחד, אך מצד שני רצה לקראת הניצחון.

היא הייתה בחצי הדרך, במקום הראשון, השאירה את כל המתחרים רחוק
מאחוריה, אך בו בעת הייתה שרויה בעולם של חלומות, דמיינה שהיא
רצה מפני משהו, אפילו לא יודעת מפני מה היא בורחת.

היא רצה, מדמיינת את עצמה בעולם בעוד מאה שנה.
מדמיינת שהיא נמצאת בתחרות, מנסה להוכיח את כוחה ויכולתה.
במקום לרוץ מפני משהו חשה שהיא רצה לקראת הסוף, לקראת קו
הסיום, למרות שלא ידעה מה זה.

היא רצה, פתאום הגיע לנהר עמוק, סוער וקוצף, היא לא ידעה מה
לעשות, בסוף, אולי כי לא היה לה זמן לחשוב, קפצה למים, הנהר
סחף אותה, הציף אותה.

היא רצה, מתקרבת לנקודה לה ציפתה, לא יודעת מה תמצא שם.
לבסוף הגיע, והפסיקה לרוץ, הרגישה שהיא לא שולטת בגוף שלה,
היא הגיעה, מילאה את המטרה בשבילה היא פה, ושקעה מיד בעולם
חדש,הרגישה שהייתה שם בעבר אבל לא זכרה שהייתה בו.

היא הרגישה את גופה נוגע במים, באותו רגע הרגישה שמילאה את
משימתה, שניצחה בתחרות.
אך מצד שני חשה מים ממלאים את פיה.

לרגע אחד הם נפגשו, באותו עולם אחר, זר ומוכר לשתיהן באחת,  הם
הביטו אחת בשנייה, מרגישות כמביטות בראי, לא הספיקו להגיד
כלום, ומיד חזרו כל אחת לעולמה שלה.

היא ניצחה, היא ידעה את זה, היא הרגישה אושר מציף את גופה.
שוכחת לעת עתה את העולם שלהם ואת הדמות שפגשה בו.

היא חשה בקרקע מוצקה תחת רגליה, יודעת שניצלה.

באותו לילה שתיהן חלמו שהם שוב בעולם שלהם.
הן התבוננו בעיון אחת בשניה, אך בלי להחליף אפילו מילה אחת
ידעו הכל אחת על השנייה.
כמו הכירו מאז לידתם.

בבוקר, כשהתעוררו, המשיכו את חייהן כרגיל, אך המשיכו לזכור את
הפגישה הזו לעד.
מאז הם נפגשו כל לילה, הם הפכו לחברות הכי טובות, חייהן
התייצבו והשתפרו,  והן לא הרגישו שוב בודדות מעולם.