זהו סיפור על נסיכה ומראה. זהו סיפור על קשר ועל אהבה. על מעט
פחד והרבה גאווה. זו אגדה על ייאוש ותקווה. זהו סיפור על פצעים
וחתכים, סיפור של נשיקות וחיבוקים. זהו סיפור על נסיכה בודדה
ועל מראה שמראה. מראה יופי ואצילות, מראה לנסיכה בודדה מעט
אושר ואהבה. מראה כמה נהדרת היא, כמה נאהבת, כמה נערצת, מראה
נסיכה. והנסיכה פעם מאמינה ופעם שורטת, פעמים אפילו פוגעת
וחותכת. פעמים מחבקת ומעט מלטפת, מראה למראה שגם היא יפה,
מלכותית, מראה מהודרת. אך מראות שלא כמו נסיכות, לעולם לא
מחלימות. והמראה כבר פצועה ושרוטה, חתוכה ומעט שבורה. עדיין
מראה רק יופי וטוהר, רק אושר וזוהר. והנסיכה ששברה ושרטה,
שאהבה ושנאה, יום אחד נעלמה. ולפתע חזרה, מודיעה בחגיגיות
שנסיך לעצמה מצאה, ואת המראה כבר אינה צריכה. אך זוהי דרכן של
נסיכות, שרק נסיכים מחפשות. אך המראה עדיין המשיכה וצעקה אל
הנסיכה,
"את כה יפה וכה נאהבת, כה מיוחדת. את אצילית ונהדרת, את אחת
ואין אחרת."
אך הנסיכה אוזניה אטומות כבר לא שמעה את התחינות, את הצעקות.
הייתה מתעלמת ולא זוכרת שיש לה מראה משלה, הייתה פונה לנסיך כל
בוקר בשאלה.
"מי הנסיכה הכי יפה בממלכה?"
והנסיך בשלו היה משיב,
"את נסיכתי, את האחת היחידה, את הנסיכה הכי יפה!"
והמראה לא מתייאשת מנסה להראות שניים, כמו זוג מהשמיים. כמו
זוג יונים, כמו מלאכים, כמו מלכים. אך לנסיכה המראה רק הפריעה
והלה נאלצה לזוז הצידה. במחסן שקט אי שם במרתף הושמה, ושם
נשכחה. והנסיכה עם הנסיך באושר חייה, שכן זה מה שנסיכות רוצות,
נסיכים וארמונות. עד אשר הגיע יום, וחתונה רצתה הנסיכה פתאום.
אך הנסיך אצילי וגאה, עלה על סוסו הלבן ודהר הרחק משם, תוך
שהוא צועק מרחוק.
"להלחם בדרקונים אני יוצא, להוכיח לכולם שאני שווה, שאני ראוי
להינשא לך. שאילו רק הגורל רק יכתיב זאת, אני ואת עוד נהיה
יחדיו! נתחתן, ונוליד ילדים, נהפוך למלכים, רק לא היום אהובתי,
היום להלחם אני יוצא, לכבוש את העולם, לנצח את כולם. ואז אני
אחזור, אם המזל רק ירצה זאת, אני ואת נשלוט יחדיו לעד, על עולם
ומלאו, על דרקון שנח על גחנו. אנא אהובתי חכי ומיד אשוב, המתני
לנסיכך האהוב."
אם, ואם ואם. כאלו הם הנסיכים. מבטיחים הבטחות על הרים וגבעות,
על ארמונות וחתונות, על אהבות טהורות. אך כשקולו נדם במרחק
והנסיכה שוב לבדה נשארה, בודדה. נפלה על ברכיה ובכתה, ובכתה על
ארמון החול שקרס, על נסיך שנטש, על עצמה בעיקר בכתה, מחפשת
שואלת,
"מה עשיתי רע?"
כשלפתע נזכרה, נזכרה במראה שיושבת לבדה ומחכה. והמראה במרתף
שחיכתה וחיכתה, אך תמיד ידעה שהנסיכה תשוב. שהרי ידוע שלכל
נסיכה מראה, ולכל מראה נסיכה. ואותו היום הגיע, והנסיכה במחסן
הופיעה, מחפשת את המראה, מחפשת אהבה. היא הסירה את הלוט וראתה,
ראתה מראה שעדיין כל מה שמראה היא אהבה, אושר ותקווה. המראה רק
עמדה והראתה, אצילות, אבירות גאווה. בגאווה עמדה המראה, מלאה
אבק, שרוטה ופצועה, אך לא הרפתה והראתה בבואה של הנסיכה
מאושרת. והנסיכה מחייכת, נדהמת. היכן הייתה המראה כל הזמן, למה
במרתף ולא בחדרה עומדת, למה לבדה ולא עם מראה אחרת. אך המראה
כה זקנה ופצועה פצתה את פיה בבקשה,
"נסיכה יפיפייה שלי, אהובתי. לא רוצה אני במראה אחרת, אלא אותך
מאוהבת. מאוהבת בי ולא באחר, שכן כל רצוני הוא להקרין לך יופי
ופאר. אנא החזרי לי אהבה, תראי גם לי כמה אני יפה. שפצי אותי
ושמי אותי בחדרך, והחזיקי אותי ליד מיטתך. חבקי ונשקי אותי לא
כמראה, אלא כנסיך מלא אהבה. את תהי שלי ואני שלך, נחיה כנסיכה
ומראה, כמלך ומלכה."
אך הנסיכה לא הסכימה, דחתה.
"או מראה יפה שלי היא אמרה. את תמיד מראה תישארי, ורק יופי
תראי. לעולם לא תחווי אצילות ולא פאר, שכן את מראה ואני נסיך
צריכה. כזה שיתמוך וימלוך, כזה שיבוא וילך. ילחם בקרבות חסרי
טעם, וירעם בכל פעם, שמישהו מביט לעברי. יגן ללא סיבה, אני
צריכה נסיך מלא בגאווה! ואת סתם מראה שבבואה של אושר מראה. ומי
יגיד מה יהיה, הרי את מראה. ומראות נשארות מראות, שמראות
שמקרינות. מי יגיד מה תראי ומי ידע, מה תקרני. תשכחי מהבלים
אלו, הישארי מראה, והראי לי אהבה. הראי לי אושר ופאר, הראי לי
הדר, הראי לי את עצמי כמה נסיכה יפה אנוכי. היי לי לחבר, כזה
שנשאר ולא הולך, כזה שמרים ולא דורך. אני צריכה כעת מראה ולא
נסיך. שאלו באים והולכים, דורכים ושוכחים. ואת לעולם לא תלכי
ממני, שהרי אני נסיכה וידוע לכל נסיכה מראה, ולכל מראה נסיכה."

איזו טיפשה חשבה המראה, נסיכה כפוית טובה. ולמרות כל אהבתה,
המראה כבר לא יכלה, להחזיק לעמוד, הייתה כבר ששבורה ביותר מידי
מקומות. אז היא עשתה את כל אשר עושות מראות זקנות, כשתש כוחן
הן נשברות. אז המראה נפלה ונפלה, עד אשר התרסקה על הרצפה. אלפי
רסיסים, מיליוני חלקים, מיליארד מראות קטנות ששוכבות ומראות.
והנסיכה בהתה, ולא האמינה, היא הסתכלה במראות הקטנות וחיפשה,
חיפשה את עצמה, אך לתדהמתה נעלמה הנסיכה. כל אשר היה, לא היה
אלא בת כפר פשוטה. אישה רגילה, בודדה, כמו כל האחרים, ללא
ארמון וללא נסיכים. ואז לפתע צעקה,
"חזרי מראה! למה הלכת? למה עזבת? מדוע זה נשברת? מראה עלובה,
מראה בזויה. איך הלכת ממני, איך נטשת. שנואה לעד תהיי מראה
פשוטה שכמותך. הייתי נסיכה וכזאת אשאר. מי את שתאמרי מה נכון
ומה לא. מי את אם לא סתם מראה, שמראה רק בבואות ולא אמת. מי את
אם לא המראה הכי שקרנית בתבל."
בדמעות כאב קיללה וצרחה, התחננה ובכתה.
"מראה שלי אני מצטערת. אנא חזרי והראי לי שאני נסיכה, שאני יפה
ונהדרת. הראי לי כמה אני מאושרת, כמה אני נסיכה. אנא חזרי
ותשובי להיות מראה."
אך המראה מנופצת לרסיסים, לא יכלה עוד לשוב לחיים ולא לענות,
אלא בנשימתה האחרונה רק לראות. לראות נסיכה מדהימה שבוכה
וצועקת, נסיכה מלכותית שכואבת. אך נשמת המראה נעלמה והנסיכה
לבדה נשארה. מוקפת מיליארד מראות קטנות שיודעות רק להראות,
חיים פשוטים ולא מאושרים. והאישה שפעם נסיכה הייתה, אספה את
המראות בתוך שק של ממחטות. חזרה לביתה בוכה וצוחקת, צוחקת על
צחוק הגורל, ועד כמה הוא אכזר. ועד עצם היום הזה היא יושבת,
ועדיין אוספת ממחטות לרפד את מיליארד המראות. מחכה שיום אחד
יחזור הנסיך ויצלה, מחכה אולי לאיזו מראה חדשה. ואולי סתם מחכה
ליום שבו היא תשוב להיות נסיכה.
לסיפור הזה אין סוף טוב. אגדה עם סיומת רעה. אך עם זאת, הסוף
אולי עצוב ומרשים ככל שיהיה, הרי ידוע לכולנו שלכל נסיכה מראה,
ולכל מראה נסיכה. ולעד במעגל הזה יסתובבו, נסיכים עם נסיכות
ומראות שמראות, בבואות של אהבות. עד אשר אהבת אמת תופיע,
והנסיכה למראה תהיה. וכך הם יעמדו מראה מול מראה, ויקרנו אהבה.
לא כמראות יעמדו אחת מול השנייה, וגם לא כנסיך ונסיכה. שכן אם
תסתכלו היטב תוכלו לראות, שבתוך המראות עומדים שם מלך ומלכה,
מאוחדים באהבה, וכך הם יחיו באושר ועושר עד עצם היום הבא.
ולכם ילדים הרי מוסר ההשכל. כזה שכל המבוגרים מכירים, אך רק
מתי מעט, קומץ של אנשים באמת מאמינים, שבחיים ככלל,
"עדיף לאהוב ולאבד, מאשר לא לאהוב בכלל."