[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כלום, פשוט שום דבר רק קופסא שחורה בלי צורה, נפח או משקל
עטופה בבד משי אדום. מסביב ריקנות - לא אור ולא חושך רק כוכב
אחד קטן שממלא את החלל הריק. ובמקום הזה יש גם דלת - דלת
המובילה לעולם האושר והחלומות, עולם מלא ברק וזוהר רק שהעולם
הזה יכולים לראות רק מעטים  - רק אלה הטהורים שבניינו.
ולידי עומד איש אחד - איש זקן, לבוש כולו בלבן וזקנו מגיע עד
לקרסוליו. איש יפה תואר אך מוזנח מאוד, האיש הזה הוא רוח - רוח
המרחפת באותו מקום קטן, רוח הפותחת לי את הדלת לעולם האושר
והחלומות. הדלת נפתחת, האור והברק מחליפים בין רגע את האווירה
הכואבת. הכוכב היחיד שהיה שם כבר מזמן נפל ואני לא הספקתי לבקש
משאלה.
במקום החדש הזה היו שמונים מדרגות שמובילות ישר אל תוך הלא
נודע. בתחושת הפחד החזקה התחלתי לרדת מדרגה מדרגה באיטיות רבה
כאילו מושכת את הזמן לעצור. אך הזמן לא עצר, להפך הוא רץ בקצב
מסחרר, בסיבובים קבועים ומשעממים למדי. במדרגה אחרונה עצרתי
והבטתי אחורה, החושך קרץ לי בערמומיות מסוימת וזה בהחלט היה
סימן להמשיך ללכת.

וככה נכנסתי למקום ההוא - מקום האושר והרוגע התמידי. ומסביבי
המוני עצים והשמיים גבוהים כמו שלא היו גבוהים אף פעם, והשמש
מחייכת אלי את החיוך הכי מדהים שלה...
המשכתי ללכת בשביל הצר שהוביל אותי לאי שם, מסביבי ריח אויר
נקי וציפורים מצייצות את שירת הבוקר שלהן. הסתכלתי סביב הכל
היה רענן כמו אחרי הגשם, וריח הפרחים העדין ליטף לי את קצה
האף. הלכתי אולי דקה או אולי יותר ופתאום הבחנתי בבית שעמד
בדיוק מולי, בלב כל ההרמוניה המושלמת של הטבע. זה היה בית בן
שתי קומות עשוי עץ, החלונות היו מבריקים עד כדי כך שיכולתי
לראות את השתקפותי בהם. הבית נדף ריח עץ חזק שהזכיר לי את
העבר, מין הרגשה משונה שכבר הייתי כאן פעם. המקום סיקרן אותי
אך לא העזתי להיכנס, כנראה משום שדי פחדתי להיות כאן. עשיתי
סיבוב סביב הבית וגיליתי חצר אחורית גדולה מוקפת גדר לבנה
שהייתה פתוחה לרווחה כאילו מבקשת ממני להיכנס. בהיסוסים קלים
נכנסתי, ובפני התגלה גן מדהים שכולו ורדים שריחם נכנס עמוק
לתוך הנשמה. בלב הגן מצאתי ספסל וכיוון שהייתי די עייפה מהדרך
החלטתי לנוח מעט. התיישבתי על הספסל וכעבור מספר דקות שקעתי
בשינה עמוקה.
אני בהחלט לא יודעת כמה ישנתי כך, אך כאשר התעוררתי מצאתי את
עצמי בתוך מיטה גדולה ומפוארת עם סדיני משי שעטפו אותי ברקות
מושלמת. אני עצמי הייתי לבושה בכותונת לילה ערוכה בצבע ורדרד
עדין. הבטתי סביב, הייתי בחדר גדול, מרוהט בטוב טעם, בעל חלון
גדול מבריק כמו אלה שראיתי מחוץ לבית. התמתחתי קלות והייתי
בטוחה שאני עדיין חולמת כי הרי לא זכור לי מתי נכנסתי לתוך
הבית. פתאום נפתחה דלת החדר ונכנסה אישה מבוגרת כבת שמונים או
אפילו יותר, בעלת עיניים עצובות למדי, כאשר היא שמה לב
שהתעוררתי היא מיהרה לצאת מהחדר ואני נשמתי לרווחה כי קצת
פחדתי ממנה. לא עבר הרבה זמן ולחדר נכנסה אישה אחרת, יותר
צעירה, כבת עשרים או אולי עשרים וחמש, היא לבשה שמלה ערוכה
בעלת שרוולים תפוחים בצבע ארגמן. היא הסתכלה עליי כאילו רצתה
לומר לי דבר מה, אך כנראה החליטה לא ליזום איתי שיחה בשלב הזה
כדי לתת לי קצת זמן שאני אצליח לפחות להתרגל למקום הזר הזה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה עדיף:
לתייק ניירת
או לנייק
תיירת?






המתלבט


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/01 17:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קוסטינסקי סקאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה