ופתאום צמחה לה שערה ככה באמצע הקרחת, באמצע הפדחת של הקרחת.
(פדיחה? בעצם למה פדיחה?).
ככה סתם, באה לה משום מקום והחליטה להתנחל אצלי באמצע הקרחת,
אחרי שנים ארוכות ויגעות של בצורת קשה.
נמלכה בלבי ההחלטה, היא שם, ואני פה בדיוק מתחתיה ואנחנו
ננצח.
היא הנסיכה והיא תמלוך בקרוב על ממלכתי הבתולית והחלקה.
היא תעמוד באמצע הפסגה ותביט למטה לעבר המורדות המשתפלים.

"זה סימן, אין ספק זה סימן" - אמרתי לעצמי, מה עוד יכול להיות
סימן משמיים אם לא אותה שערה זקורה ולבבית שגורמת לך לבהות,
לתהות ולהפסיק לחשוב רק על עצמך ולקחת אחריות.
אחרי הכל, אתה כבר לא לבד, אתם שניים עכשיו, זו כבר משפחה
והעולל הקטן ידרוש את שלו וזה הולך להיות קשה.

ככה זה במעגל החיים, מגיע שלב בו אתה כבר לא עומד לבד מול
העולם, יש מישהו שקרוב אליך, שצריך אותך, ואתה, כן אתה, צריך
לתמוך בו בחולי ובמחסור .

לא היססתי הרבה, אותו בוקר, התלבשתי היטב, שמתי צעיף ו - כובע,
כן כובע.
כובע השערה שלי, אותו כובע היה שייך פעם למעיל הסערה המפואר
שלי.


ניגשתי לבית המרקחת, חיכיתי שכולם יצאו, ניגשתי לזבנית
היפהפייה שניפחה בלונים עסיסיים ישר לעבר פרצופי. "אפשר לעזור
לך?"
"אהה..... אני, אני, אני צריך.......  נו... את יודעת...."
"חומד, בגילך אתה מתבייש עדיין להגיד קונדונים, מה הבעיה? אתה
כבר ילד גדול" וגיחכה לעברי בהתנשאות בלונדינית אופיינית.
"זה לא זה, אהה...את לא מבינה, אני, אני צריך שמפו"
"אחח...שמפו, כן שמפו " - עברה מחשבה מצמררת.
"מדף ימני למעלה" ופנתה לעבר הירחון הפמיניסטי התורן שהיה מונח
פרקדן על דלפק הזכוכית.
תנועות ראשה הביעו חוסר רצון מסוים מכל המצב שהתרחש פה לפני
רגעים מספר.

הם עמדו שם, הסתכלו עלי, ואני הסתכלתי עליהם, אני אחד, הם
רבים, הם יפים חסונים מלאי פרוטאינים, ויטמינים סטרואידים,
היי-טק כאלה והשד יודע מה עוד הם מחביאים באמתחתם.
אני חייב להתייעץ איתה - אמרתי לעצמי.
"סליחה, איפה השירותים פה? "
"ימינה, ימינה וימינה"

נעמדתי מול המראה, הסרתי את כובע הסערה, היא עדיין היתה שם,
מבריקה, אצילית אידילית כזו, ונחלים של חן נשפכו ממנה למראה
אור הניאון, אין ספק הייתה לה אותה כריזמה יקרה שמוציאה אותך
מדעתך.
"מה?... מה את אומרת, ראית משהו שמצא חן בעינייך?"
היא נשארה על הפדחת בלי להגיב.
מייד הבנתי שהיא סומכת עלי, היא יודעת שאני יודע מה טוב
בשבילה, והיא יודעת גם איך להוציא את זה ממני.
חזרתי למדף ההפתעות, עברתי אחד אחד, קראתי את כל ההוראות בכל
השפות, מימין לשמאל, משמאל לימין, כל המרכיבים, המצרכים
האישורים ואפילו את האותיות הקטנות שלמטה, שלבטח היו פרי עטו
של איזה עו"ד.
כל כך קשה לראות את האמת בין כל נביאי השקר - אמרתי לעצמי,
אחרי הכל, מי בכלל רוצה לקבל תלונות ישר על היום הראשון?

בחרתי את השמפו הכי יקר שהיה שם, אני בטוח שאם היו מתרגמים את
מרכיבי השמפו לטכנולוגיית חלל, לבטח בשנת 2000 הייתי מגיע
לירח.

ניגשתי אל הזבנית המתפוצצת ובידיים רועדות הנחתי את האמת על
הזכוכית השקופה, ממד ההשתקפות נתן לה עוד דרגה של אלוהות.
"את זה אני רוצה, בבקשה, אם אפשר"
............ביפ - צרח מכשיר הבר-קוד.
............ביפ - צרח מכשיר הויזה.
                    הקקפוניה נגמרה.

זהו, הוא היה שלי.

זורח, קורן ומקרין צעדתי בדילוגים קטנים במורד הרחוב, הסברתי
פנים לכל העוברים והשבים, לכל החוזרים והעוברים, עגלות עם
תינוקות קיבלו יחס מיוחד.
אני אקח אותה לקולנוע, לקונצרטים, אני אקח אותה להצגות, אבל
רגע....
פה צריך להיזהר, חלילה לי לעשות משגה ולקחת אותה בטעות ל -
'ספר מסיביליה'.
צ...צ...צ... זה יכול להיות מהלך הרסני.
פלטפוס, היא חייבת לראות פלטפוס, היא תמות על זה.
וסיינפלד וגידי, אני מת לפגוש את גידי ברחוב ולהגיד לו:
"היי גידי, בחייאת גידי, תראה את השערה שלי, היא מתה עליך,
תעשה ארווין,
בחייאת גידי, תעשה ארווין".