נפש יהודי הומיה,
זינקה, כנחש נשוך ציפור.
ניגן לו מלאך, בן שמיים
לאדם, בן אישה בכינור.
עלו סגנונות עד נפש,
האיש מקיברו אז ניעור,
ויעל לו מיני בור קבר,
לשדות אבותיו לחזור.
ובעת עוברו בשדה,
וירא כי שקעה החמה.
שדוף האויר ורזה,
צובעה בשחור אדמה.
ומול בית תפילה המקבת,
שוכנת עלי המיזבח.
והד כה קלוש עוד בוקע,
מצליל נהמת התותח.
מה לי הם חיי בלא שמש?
שאל, היהודי הנודד,
הלא הבטיחני אך אמש,
האל, כי שדותי אעבד?
ממעל ירח איננו.
אדמו כוכבים מרוב דם.
היה אלוהים, ועודנו!
אך אין עוד מקום לאדם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.