לקראת סיום השנה בי"ב, סיום התיכון, הוא הביא לי פרח וביקש
שאני אבוא איתו למסיבת הסיום, אז הסכמתי. הוא היה די מסכן, לא
נראה לי שהייתה לו חברה, ולי כבר היו מלא חברים והייתי מאוד
פופולארית, אז אמרתי לעצמי "אני אלך איתו למסיבת הסיום וכמה
ימים אחריה אני אפרד ממנו, יהיה טיפה עצוב אבל לא נורא, הוא
יתגבר על זה..." במשך השבועיים שעד המסיבה תכננתי איך להיפרד
ממנו כדי שייפגע כמה שפחות, ויודעים מה? מצאתי את הדרך
המושלמת, שהוא כמעט לא ייפגע (וגם אני לא אצא מניאקית).
במסיבת סיום הוא הביא לי עוד פרח, הפעם סגול, מדהים, ואמרתי
לעצמי שחבל שהוא כל כך משקיע במשהו שבמילא ייגמר בעוד כמה
ימים. רקדנו סלואו וגם התנשקנו. ביום שאחרי לא ראיתי אותו, וגם
לא יומיים אחרי, ורק שלושה ימים אחרי המסיבה הוא דפק על הדלת
שלי והביא לי פרח, הפעם כחול, עם שוקולד. הוא לקח אותי על
הקטנוע לת"א. ראינו סרט ואכלנו פיצה, חזרנו די מאוחר בלילה.
יום אחרי זה פגשתי אותו, ואמרתי שאני רוצה להגיד לו משהו, הוא
שאל מה והתקרב כאילו זה היה הדבר הכי חשוב בעולם, הפנים שלו
היו כל כך מתוקות, אז לא רציתי להגיד לו שאני נפרדת ממנו כי לא
היה לי נעים, אז במקום זה אמרתי שאני אוהבת אותו.
כשהוא התגייס דאגתי עם כולם, כי לא היה לי נעים לא לדאוג,
וכמעט כל יום באתי אל הבית שלו ודאגתי איתם. לא ראיתי בחורים
אחרים, ואפילו כשהתגייסתי, והמפקד שלי ניסה להשכיב אותי, אמרתי
לו שיש לי חבר אז עדיף שזה יהיה בלי רגש. וכשהוא נפצע במלחמה
דאגתי ובכיתי כמו כולם, כי אחרי הכל לא היה נעים לא לדאוג. וכל
יום ביקרתי אותו בבית החולים ולפעמים גם ישנתי שם. וניסיתי גם
לאהוב אותו בלב, אהבה אמיתית, אבל לא הצלחתי.
כשהוא השתחרר מבית החולים והיה כשיר לחזור לצבא (הוא היה
בקבע), שוב דאגתי עם כולם. ואחרי כמה חודשים הוא הציע לי
נישואין, ונכון שהטבעת הייתה קטנה, אבל לא היה לי נעים, אז
הסכמתי.
במלחמה השנייה גם ישבתי עם כולם ודאגתי, וכשהוא נפצע בראש, אני
הראשונה שבכיתי ורצתי לבית החולים לראות מה קורה איתו. וכשאמרו
שצריך לנתח אותו, התעלפתי לפני אימא שלו, כי עדיין, אני אשתו,
ורציתי קצת קרדיט.
כשהוא נפטר בכיתי על הקבר שלו והייתי באבל אולי שנה, וגם אחרי
זה לא ראיתי בחורים אחרים, כי אחרי הכל לא היה לי נעים, הוא
הביא לי פרח. |