לפעמים עולה בי המחשבה שאולי אנחנו טועים, אולי מישהו התבלבל
או שזו עוד כפיה מחשבתית אופיינית מצד הממסד.
לא פעם אני מוצא את עצמי רבוץ מחוסר כוחות על המיטה, איברי
פרוסים לצדדים כאילו לא שייכים לי, ואם כן, אז מה? הם יגיבו
לדרישות שלי? אין סיכוי...
הסביבה הקרובה, היינו החדר, עומד לו שם, מונח על מקומו, ערמות
של דברים  מוטלים לכל עבר, בגדים, עוד בגדים, מאפרות בחודש
התשיעי להתעברותן, תקליטורים מיותמים מאריזותיהם - ובעצם כל
דבר שקטן מגודל החדר וניתן להפיל אותו על הרצפה ללא שיגרם נזק
לעצם או לרצפת החדר.
אני מזהה שני תקליטורים מונחים האחד על השני, ללא בגדים, אני
חושב שיש בינם משהו, הם כבר הרבה זמן ככה וכיוון שאף אחד לא
טרח להפריד בינם במשך ימים שלמים כנראה והם החליטו להתעלס מתחת
למאוורר.
מישהו הניח את התקליטור העליון ככה שהכיתוב נושק לתקליטור
שמתחתיו.
- מפה אני לא מצליח לזהות מי על מי, אני תוהה מה תהיה תוצאת
זיווג בין כרמינה בורנה מבויצת לבין ספיינל-טאפ, קצת קשה לי
לחייך עקב מצבי העגום אך בפנים משהו מחייך מעצמו.
מאז שהתעוררתי לפני שבע שעות בערך כבר הספקתי פעמיים לשנות
תנוחה ולריב עם הכרית שמסרבת להתמסר לי ולהתאים את עצמה לגופתי
הרופסת.
אני מתחיל לחוש במספר משברים הולכים וקרבים, דבר שנגמר בדרך
כלל בכאב ראש פסיכוסומטי ושני תיישים על גשר המאופיינים ע"י
שתי מכוניות העומדות אחת מול השניה ברחוב הצר בו אני גר.
תחרות צופרים, ובמחשבה שניה:
horn - כמה ציורי ... תחרות קרניים.
המשברים רק הולכים ותופסים תאוצה, אני לא מוצא את השלט של
הכבלים אני אאלץ לקום - חולפת מחשבה כמו רכבת הרים בין שתי
האונות.
לא יכול להיות, הנחתי אותו כאן לידי בדיוק לפני שהתפגרתי סופית
בשש לפנות בוקר. הכרית השניה, היא האחראית למחדל, היא החליטה
להצטרף לחברתה ולמרר את חיי, אני מרים את הכרית, וכמו מתחת
לסלע צומחת רקפת מתגלה השלט האובד, אני חייב לציין שהפעם יצאתי
בזול, לא פעם השלט מחליט לתפוס מקום בין הביצים לגבינה הצהובה
במקרר, אל תשאלו אותי איך, זה פשוט קורה.
עוד רבע שעה מתחילה ספינת האהבה, אני נהנה לראות את גופר מתפתל
זה מחזק את הטענה שלי שבטוח שאני לא חי את הסיוט הכי גדול
ביקום.
השלט, הטלפון האלחוטי, קוקה-קולה, כולם המצאות גאוניות עם כל
כך הרבה חן שחולצות האל-קמט מתגמדות מולן.
כבר מצאתי עת עצמי מלטף וכמעט עושה מעשה מגונה בשלט, אני כל כך
אוהב להחליף לו את הסוללות, כאילו ניפחתי בובה שירד לה כל
האוויר.
הוא כל כך שקט, כל כך מסור, ידידותי לסביבה.
שקט זו מילת המפתח, אם הייתה לו אוזן הייתי רוצע אותה.

טלפון

"הלו" (הכי מרוח שאפשר)
"היי",
"היי", אני עונה אחרי זיהוי הקול.
"מה שלומך?"
"נרקב, ואת?"
"אני דווקא שוקקת חיים, מה אתה עושה?".
"רובץ על המיטה, מגדיר מחדש את מושג הבטלה ומעלה צחנה".
"אולי תבוא אלי?".
"אין סיכוי....אני אסור לי לשנות תנוחה אחרת במצב הצבירה
הנוכחי שלי אני עלול לאבד כל צלם של גופה".
(צחוק נשמע מהשפופרת).
"הייתי באה אם היה לי אוטו, מזמן כבר לא ..."(היא רצתה להגיד -
'אתה יודע', אבל לא אמרה משום מה).
"כן, אני יודע, אבל אני לא מסוגל לזוז, אני באחד מהמשברים שלי
עכשיו".
"אז מה אתה לובש?"
אני מזהה את ההמרחות בקולה, אני יודע לאן היא חותרת, סקס
בטלפון -הדבר האחרון שאני צריך עכשיו.
"חולצה ותקליט" - אני עונה לה ומחייך, סימן ששרירי הפנים שלי
עדיין פעילים.
אני שומע אותה נקרעת מצחוק בטלפון, אני אוהב את הצחוק שלה, גם
החיוך שלה תמיד נראה החיוך של - 'אחרי'.
"טוב אז אתה בבית? - כי יהיה לי אוטו יותר מאוחר".
"בטח, אני לא מאמין שלמעט צו - עיקול על המיטה שלי משהו יוכל
להזיז אותי ממנה".
"חמוד...אז אני אתקשר, ואל תכנס לאינטרנט - אחרת הקו שלך כל
הזמן תפוס".
"טוב טוב, אני מבטיח לא לקום מהמיטה, אפילו לא לכוון המחשב".
"אז ביי ותתגלח".
"ביי....".
ניתוק ראשון - שלה, ניתוק שני - שלי.


ברוכים הבאים לתרבות הריקבון.

אומר ועושה, קשה קצת לקרא למה שנעשה כאן עשייה אבל יש מימוש,
בהחלט יש מימוש.
ואת נעשה אין להשיב, פעם שטעמת את טעם הבטלה, פעם שהפרי האסור
מצא את דרכו לחדרי, ידעתי שהאמת מונחת לפני, היא תמיד הייתה
שם, לא התחבאה לא הסתתרה פשוט הייתה שם.
זו לא המצאה, זה גילוי.
תפנית גדולה בחיי הייתה כאשר התקינו כבלים בביתי, המקדש לא היה
שלם ללא הצלע הזו של השילוש הקדוש.
שני פקדים על השלט איבדו את הפיגמנט הלבן שהיה עליהם והתאפיין
בשני חצים - למעלה - למטה. למרות שהישועה הגיעה מכוון אחר.
אני מקווה שלא יהיה לה אוטו, אני חובב סקס, חי סקס, אם הייתי
יכול הייתי גם עובד בזה, עובד מסור כמוני בטוח היה זוכה
לבונוסים גדולים.
אבל אתם צריכים להבין, יש ערך עליון בל יעבור, כמו בגד-כפת
בראש מילה, בטלה דוחה מלחמה, בטלה דוחה השתלטות חייזרית , בטלה
דוחה סקס.
אני פונה לניסוי חדש, משהו בסגנון ניסויי הטריפים של סוף שנות
השישים, אני יוצא למסע אחר, מסע דרך השלט.
היום אני צריך לשבור את השיא האישי שלי, שעד כמה שידוע לי הוא
גם שיא עולמי.
צפייה תכליתית בטלטקסט, נכון להיום השיא שלי עומד על חמש שעות,
אם היא לא תגיע יתכן מאוד שאני אעניק לעצמי מדלית זהב חדשה.


שעה וחצי עברה ואני לא מרגיש שום תחושה של שעמום או אי נוחות
כלשהי.

טלפון

"הלו".
"היי, יש לי אוטו, עוד חצי שעה אני אצלך, ותתגלח".
שיט... אני צריך להתגלח, בחיים אני לא אראה כמו ג'ורג' מייקל,
המראה הגברי הלא מגולח.
"או קיי ממי".
"אז ביי".
"ביי".
אני לא זוכר אם כבר קמתי היום מהמיטה, אבל זה לא משנה, מישהו
צריך להדליק את הבוילר.
סריקה מהירה במטבח מזהה שמלבד מזון הישרדות בסיסי - שימורי
טונה, קטשופ , וקורנפלקס, אין שום דבר במטבח שיכול להיכנס
לקטגוריית הצרכים הגסטרונומיים שלי, אני מערבב קצת טונה עם
קטשופ ומתפלל לאלוהים שלא ידבק בי הריח הזה לעד.

אני מסתכל במראה בניסיון נואש לפתוח את העיניים כדי להכניס לשם
עדשות, אני חושב שאתחיל עין עין.
לעומת זאת זה לא אומר שאני לא צריך למצוא שיטה להכניס את שתי
העדשות בבת-אחת.
איכשהו הן מצאו את דרכן אל תוך עיני, ואוו, עכשיו אני גם רואה
את עצמי - אלוהים, אני אט אט הופך להיות הגרסה הרופסת של
עצמי.
הייתי מעדיף להישאר אי שם מאחור, בעורף של המיטה שלי בתנוחה
העוברית האופיינית לי.

כרגיל אני לא עומד בזמנים, עוד שתי דקות היא פה ואני עדיין
משחק עם עצמי במקלחת.
אני כבר מכיר את הדילמה שתעמוד בפני בעוד שתי דקות, אני אצא לי
מעוטר בחלוק רחצה והיא תכנס בדלת בדיוק.
עכשיו מה עלי לעשות? להתלבש, לשים עלי משהו יותר רשמי כמו
תחתונים למשל?
או להישאר ככה בלבוש חווה אמנו מתחת לחלוק, הרי בינכה אנחנו
הולכים להתבוסס - האחד בתוך של השני.

יש צלצול בדלת זו הפעם השניה כבר שאני נאלץ לקום מהמיטה היום,
אבל יש מטרה נעלה, ואני - חסיד מיטות העולם, מקריב את הקורבן
הזה וקם.

מצב נתון, חדר, מיטה, על המיטה אישה .
האישה חפצה בחדירה, תנועת ידה המסלסלת את שערה מראה זאת
בבירור.
מאידך, הזכר הנמצא בחדר - שלכאורה מהווה טרף קל, (היינו
הניצוד)
חושק גם בביצוע מעשה אך חושב פעמיים לפני היציאה לקרב.
הזכר דולה מתוך זכרונו את סיטואציית הכבלים, ואני אפרט:
הזכר נמצא בדילמה, האם חדירה תהווה פתח ליחסים כובלים
או תקבל את היחס הראוי לה ותכנס להיסטוריה כעוד משגל?
הכמיהה של הזכר לחופש מתבטאת בעיקר בנטייתו להישאר ילד ללא
תלות בממד הזמן.
רעיון שמוצא עד תום ב - "תוף הפח" ופיטר-פן.

מיותר לציין שרוב הזמן מבלים אנו במצבים נתונים, אילו או
אחרים, שמבקשים מאתנו לתת יחס מועדף לסביבה ובהתאם לכך לשנות
התנהגות קוגנטיבית שאינה מובנת.
ואני חוזר להתחלה עכשיו, האם הסביבה גורמת לנו לפחד להיכבל
בכבלי הבגרות או שמא ציפיות הסביבה מורידות אותנו לדרגת חוסר
האחריות שמצפים בדרך כלל מילד.
הזכר מחליט לקחת אחריות, הוא מנסה לפצח את המצב הקיים ע"י כך
שהוא דולה ממנה מידע שלכאורה לא קשור לעניין אך מאוד חיוני
להגדרת המצב.
פה הוא טועה ובגדול, מי שהיה נחשק לפני אך מעט, הפך לקורבן
לזלזול ולמשחק.
האישה, שהקרינה מיניות  כמו תרמיל של אפונים העומד להתפקע כל
רגע, לובשת על עצמה את חליפת הקרח שלה.

ידיה עוזבות בעצבנות את השיער ומשתלבות האחת בשניה וכל כולה
תנוחת עובר.
הפאלוס השתלט על מוח של הזכר סופית, אם קודם הוא לא שם לב לשפת
הגוף, עכשיו הוא סומא לחלוטין, והולך על המטרה בעיניים עצומות,
כשלמעשה המטרה כיוונה את עצמה כבר לכוון הדלת.
החדר שהיה קודם המפלט שלה לחופש מוחלט ולשחרור הפך לכלא כובל.
מכאן, הסביבה שוב עשתה את שלה וגרמה ליוצרות להתהפך, כמו גם
ליצרים.
הדבר המפליא הוא שהסביבה נשארה בדיוק כמו שהייתה קודם, כלום לא
השתנה, אולי אור הנר קצת יותר נמוך מבחינה גיאוגרפית ממה שהוא
היה קודם, אבל שאר הגורמים נשארו כפי שהיו.
המסקנה ברורה, הסביבה מסבירה לפלוני את כל אשר הוא צריך לדעת
ולהבין עליו רק לדעת לקרא אותה, ואם אינו יכול עליו לרכוש את
הכלים באמצעים מלאכותיים.

אתם חושבים שיצאתי בזול? מה פתאום, זה סתם תסריט שחלף במוחי,
אני לא אתן לה ללכת אחרי כל המאמץ הרב שהשקעתי.


-קפה?
-קפה - סוכר אחד, אני מניחה שאין לך סוכרזית, וחלב דל-שומן אם
אפשר.
-דווקא יש, את שניהם, אני גר עם שותפה כמו שאת יודעת בוודאי.

כמה פעמים כבר נשאל את השאלות האלה וניתן את התשובות האלה, זו
לא הפעם הראשונה שלה פה וזה לא הקפה הראשון שאני מכין לה.

אני שם את פעמי למטבח, אני תמיד תוהה מה הן עושות בזמן שאני
עושה קפה.
תנסו לחשוב בעצמכם:
אולי הן בודקות איפור, אולי בודקות את רכות המזרון או את
הניקיון היחסי של המצעים, אולי הן מוציאות זכוכית מגדלת מהתיק
ומחפשות סימנים מחשידים בצורת שערות על רצפת החדר?
אני לא יודע, זה עניין שמעולם לא עלה לדיון.

אני עדיין עם החלוק, החלטתי/לא הספקתי - לשים עלי משהו יותר
רשמי,
היא יושבת על מיטה - בעודי עומד ולוקחת לגימה זהירה מהקפה
לבדוק שהוא לא חם.
הוא לא חם, אני בודק את הקפה כמו שבודקים חלב לתינוקות.
היא מניחה את הקפה ומתירה את חבל הטבור של החלוק.
אני נזכר בסצנה מספרות זולה: "ווד יו גיב מי אוראל פלאז'אר?".

חמש שעות כבר אנחנו במיטה, אני חושב על שני הדיסקים, אולי הם
למדו משהו?
- על מה אתה חושב? (הנה זה מתחיל - שאלות זוגיות אביבית שצצות
ועולות תמיד אחרי).
- חשבתי על הדיסקים שם בפינה, את רואה הם כבר כמה ימים ככה
האחד על השני אני חושב שיש בינהם רומן , או לפחות יחסים
מזדמנים מכל סוג שהוא.

היא צוחקת, אני אוהב לשמוע אותה צוחקת, היא יושבת שעונה על
הקיר, עם סיגריה ביד אני יושב לידה עם שלט הכבלים ונותן לו
עיסוי הגון בכף ידי.

- אתה מצחיק אותי, אתה תמיד יודע איך לעשות לי את זה.

היא באמת חמודה, גם אינטלקטואל בפני עצמו, אני נמשך
לאינטלקטואל, זה מגרה אותי - הומור ואינטלקט עושים לי את זה,
מה זה משנה איך היא נראית, מה זה משנה אם אחותה יפה ממנה בסוף
תמיד אנחנו שוקעים בשיחה אינטלקטואלית ששוב נותנת דרור לידי
לטייל על גופה.
אני לא יודע אם היא יודעת שאני מתגרה דווקא מהשיחה, נכון
אבסורד?
גוף חצי אלוהי שוכב לידי במיטה, חזה שמסמל את מיטב ההרמוניה
בטבע, והנה אני מתגרה ממוח שמוסתר היטב מאחורי פנים שלא מגלות
אפילו טפח ממה שמוחבא מאחוריהם.
אני לא מבין איך יכולתי לא לרצות שהיא תבוא, היא תמיד עושה לי
טוב, ואני לא מדבר על סקס. היא יודעת להתפשר על החסרונות שלי,
היא יותר ריאלית מרוב הנשים שאני מכיר, היא יודעת לעשות פעולות
מתמטיות פשוטות במוח, להפעיל כמה פילטרים אקטיביים, ולגלות
שאולי אני לא כל כך נורא כמו שאני מצטייר בעיני האומה ובעיני
עצמי - ועל זה אני מוקיר אותה.
אם הייתי מתפשר הייתי מתחתן איתה, הייתי מתחתן עם הכנות שלה,
יש בה כנות נדירה, עם אנשים כמוה בעולם יצרני מכונות האמת היו
פושטים את הרגל.

אני באמת מרגיש כמו בתוך רגעי חסד כשאני נותן לעצמי להיות קצת
אנושי ורגיש, ולחבק.
אני מחבק, ואני אפילו מתכוון לזה, ראשה על החזה שלי, אני חושב
שאני יודע מה עובר לה בראש, מדי פעם היא מעלה את מבטה אלי,
נושקת לי לסנטר ומורידה אותו למטה שוב, בשתיקה הזו קורים בי
יותר דברים.
"אם כבר למות אז למות בזרועותיה של אישה" - אני רואה את התרגום
מרצד על המסך, למה בכלל למות?
טוב לי ככה, טוב לי ככה להתבטל בבית.


טוב לי במיטה שלי, ידידתו הטובה ביותר של האדם.