בשדות המוחות היו המחשבות קודחות,
סודקות סלעים,
משלחות כאבים פעורות
בוקעות בבטן האדמה הרכה, בארות.
היה אפשר לראות אותן עולות טפלות,
אמונות אפלות,
תפילות נופלות אפיים,
פורשות כפות ידיים
נערות זקופות מתפללות
בתבונות וכוונות,
מתבוננות בתקופות
משלחות שורשים בעמקים ירוקים
והקולות היו עולים ממעמקים
לצמרות עצים נשירים
שלכת נטולת עלים
ועולים הפיוטים רחש הרוח
ההולכת מרחפת במילים
שירים, עת הזמיר,
עת ללכת, ועת לכל עת
היו הכללים נוהרים כצדיקים,
מעיינות נובעים מתהדרים בטלית
ונפרמים הבדים.
נושרים כטללים באים ברקות
נקשרים בזמנים,
טוטפות בין העיניים,
אז הראש כאב פעמיים
על זכרונות קולחים,
ועל פלגי המים הזורמים,
על הזרועות עוד כרוכות
רצועות עור, ואותיות מגילות גנוזות
מהדהדות תודעות, התוודעויות.
שם עמד עץ הערבה,
גם הוא משלח שורשים
מדבר בעלים בוכים לאדמה
באמונה רבה ועזה
והזמנים מזמנים לו בורות מים יבשים.
בבוקר עלו הדרורים עפים
מבין הענפים.
שמש אדומה עלתה מאופק האדמה.
השמיים נבקעו לשניים
כחולים ולבנים וכוכבים,
כחולות על שפת המים הרבים
פעמו באורות כאבים
אומרים אנחנו לא נשנה שמות
ולא נלך בין העונות
לא ננדוד ולא נבוא
בין חומות ירושלים,
מארם ושוב נהריים,
החלומות יעלו בימים,
ובלילות המראות
שם נעמוד הוזים חוזים,
בעוללי מלאכים העולים ויורדים
אוחזים בשבעת גרמי הרקיעים
עומדים מודדים שבועת נדרים
והתבונות היו עולות מכלות
בלהבות מרכבות אש קדומות,
להרבות דעות מראות
פולחות להבים חרבות במוחות
בשדות ירוקים חורשים זרמים מפכים
בעורקים זורמים בקולות נוזלים
אדומים כראשית מעשה הדברים
או כדברי כותבי הימים
האומרים תולדות לידת הזמנים
אקראיים והחיים תבונתיים
צומחים מתוככי חרקים זוחלים כשרצים,
שם אמרנו בזוכרנו את אורנו
כי נבלע הוא בחורים שחורים
מי הביאנו מי יביננו.
חומרים דחוסים במנהרות הזמן טרם נולד
שם נזל ובכה כעולל את בכיו הראשון
ויהי לאור
והיינו נפלטים פליטים
על שפת יאור או חלקיקים מייסדים יקומים
מי עוד יזכרכי בת בבל
נהרות ערש התבונות
גם השמש בגבעון או חברון תמות בתמוז
בתשעת ימי אב נזוז
לאור קולות חיים. |