[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נס סלונים
/
כובשת

(אקורדיון מתחיל לנגן את la vie en rose של פיאף. אור עולה
בפייד איטי. עשרות צנצנות זכוכית אטומות בגדלים שונים מסודרות
על מדפים. על הרצפה מונחות חביות. אין כמעט ריהוט. יתכן ומדובר
במחסן. אולי מעבדה. נכנסת מישל, בחורה כבת 30 חובשת כובע יוצא
דופן ונושאת שק כבד על כתפה. היא מניחה אותו על הרצפה. בוהה בו
ומתנשפת)

סבלנות... סבלנות... תכף אני מוציאה אותך. המזל הגדול הוא שלא
הייתי צריכה לסחוב אותך יותר מדי זמן עד לפה. הכול מתוכנן, אתה
מבין. החיים קצרים, אז הכול צריך להיות מתוכנן. סבלנות... תכף
תראה איך אני אטפל בך. טיפול כזה לא קיבלת בחיים. חיים... כמה
חיים כבר הספקת לחיות. אבל הכול יחסי, אתה יודע. ביחס אליי
אורך חייך היה כאורך חיי פרפר, כשם שאורך חיי ביחס לתוחלת חייו
של הג'וק הפרהיסטורי הם כאורך חיי דמות בהצגה קצרה.      
(מוציאה מהשק דג גדול מאוד, מניחה אותו על שולחן עבודה
ומתחילה לנקות אותו)

אני הרי ידעתי שאני אמצא אותך. ידעתי שיש דרך לעשות, אבל
שבסופה אני אמצא אותך. והנה אתה... תראה אותך מקושקש ומסוקס
שכמותך. איזה פאסון. איזה שיק ים תיכוני יש עליך.
(מוציאה ממגירה קצף גילוח ומורחת עליו)
כל הלילה חיכיתי רק לך. סבלנות... כמה אמנונים וקרפיונים הייתי
צריכה לזרוק עד שהגעת. מוסר שלי, אני אהיה זהירה איתך. אני
אגלח את כולך לאט ובעדינות.
(מוציאה ממגירה אחרת סכין ארוכה וחדה)
מבטיחה לא להשאיר חתכים, חתיך שלי. (מתחילה לגלח אותו) הו
מוסר מוסר... מהו מוסר ההשכל שלך מהפגישה שלך איתי הבוקר?
דברים אינם כפי שהם נראים, זה בפרקי אבות כתוב או בספר הזוהר
או משהו. חמדת לך תולעת עסיסית וקיבלת נחשה ארסית בתוך הפה.
אתה חייב להודות שזאת המצאה מבריקה. אנחנו קוראים לזה "חכה".
זה האדם הקדמון המציא. כשהייתי ילדה תמיד חשבתי שהאדם הקדמון
זה מישהו אחד. פתיה נאיבית... בדיוק כמוך, כשראית את החכה שלי.
סבלנות... אתה עדיין לא יודע מה מצפה לך. כזאת אמבטיה לא
הייתה לך בים של יפו. שם אפשר למות מרוב מליחות. אין טיפת
איזון. אין מתכון. ים.
(הופכת אותו לצד השני וממשיכה בגילוח)
יש הרבה בשלנים שמתגאים בכך שהם עובדים בלי מתכונים, לפי
העין... זה טוב ויפה לסלט או לרוטב פסטה אבל לא בכל מה שקשור
לתהליכים ארוכים שיש בהם את אלמנט ה"נגעת נסעת", כמו אפייה
וכבישה. למעשה, אויבי הכבישה מספר אחת הם המלחה או החמצה - הן
ביתר והן בחסר. חשוב מאוד להקפיד ולשמור על יחס מדויק בין מלח
וחומץ למים, כדי לקבל תוצאה מאוזנת. כבישה זו אומנות ונאמנות.
אני זוכרת את המלפפונים הראשונים שכבשתי כאילו זה היה אתמול.
סבא שלי נהג לכבוש כל קיץ מלפפונים ועגבניות. הוא היה מניח
אותם על אדן החלון כל הקיץ, ואני כל הזמן שאלתי "סבא, זה כבר
מוכן? מתי זה יהיה כבר מוכן, סבא?". "סבלנות" סבא שלי אמר
והסביר לי שכבישה זה הבישול הכי ארוך שיש, ואני זוכרת את עצמי
סתומה שואלת אותו "איך זה בישול אם אין אש?" (צוחקת) זה היה
כמו קסם בשבילי. שלושה חודשים לפחות הוא היה נותן למלפפונים
שלו לנוח שם בתוך הוואקום המופתי. בפעם הראשונה שטעמתי מלפפון
של סבא שלי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. אני זוכרת את הטעם
המדויק הזה מתרוצץ בחלל פי. טעם של עולם ומלואו. של משהו גדול
ממני. כאילו הבנתי את תמצית הגאונות של תורת הגסטרונומיה באותו
רגע בלי לדעת מה אני מבינה בכלל. משהו כמו משה שירד עם לוחות
הברית. משה? זה היה משה? מממ... מה זה חשוב... (טופחת עליו
קלות)
הייתי צריכה לחכות עד הקיץ הבא שתהיה מספיק שמש לכבוש
מלפפונים משלי. הייתי רק בת חמש וזה היה הדבר הראשון שבישלתי
בחיים. מאז כבר הספקתי לבשל ארוחות לנשיאים של מדינות, שהם
אצלנו כמו פוסידון אצלכם, אבל תמיד שמרתי לאותה כבישה ראשונה
מקום של כבוד בחיי. קריעת בתולין שכזו. סבא נתן לי את המתכון
שלו ליחס המדויק בין המלח לחומץ למים, ונתן לי שתי שיני שום
ואמר לי שאלו שיניים של נחש גדול שמוסיפות טעם מיוחד. אני
כמובן, האמנתי. זה גם נראה לי מאוד הגיוני להוסיף כאלו מן
דברים לצנצנת הקסמים שגורמת למלפפון גדול להתכווץ ולשנות את
טעמו לחלוטין. אתה טעמת פעם מלפפון כבוש או לא כבוש?
(מנגבת אותו לאחר שסיימה לגלח אותו) לא רוצה לדעת בכלל מה
אכלת לך שם בזוהמה של יפו. אני רק מקווה שהיה לך טעים ושנהנית.
עכשיו הגעת לחלק היותר נעים של החיים שלך - המוות. טוב, מה אתה
מסתכל עליי ככה? מאשים... אתה לא הראשון ולא האחרון שדגו. כל
דקה דגים מיליוני דגים ברחבי העולם. אתה רק בורג קטן במערכת
האטלנטית. אני פה מסדרת לך ארון קבורה פירסט קלאס. אצל מישהו
אחר, הופ אתה על הפלאנצ'ה בשמן עמוק.
(מביאה צנצנת מלאה מים. חותכת שיני שום וזורקת אותם פנימה)
יהיה לך טוב שם. תאמין לי, אני כובשת מלידה. זאת ההתמחות שלי.
אתה רואה אותי ככה עכשיו... לא בשיאי. אני הייתי אחת השפיות
המבטיחות של ניו יורק בימים ההם. הייתה לי בייבי משלי בטרייבקה
שפיטמה את כמה מהקיבות העשירות ביותר בתבל. מי לא אכל שם? היו
ערבים שהייתי מסתכלת ולא מאמינה. בשולחן הקיסר ישבו ביל
והילארי עם עוד כל מיני פיגורות פרלמנטאריות, בשולחן שלושים
ושלוש ישבו סוזן סרנדון האלילה עם טים רובינס שהוא כאילו לא
בעלה, ועל הבר ישבה הזמרת הזאת... נו, איך קוראים לה... נו...
זאת בלי שם משפחה... אהה... ביורק, כן, מחכה שיתפנה לה שולחן.
כשסיפרו לי שהיא בת ארבעים אני חשבתי שעובדים עליי. היא נראתה
כמו טינייג'רית אוריינטלית אוטיסטית. לא שאני נראית בגילי, אבל
בכל זאת, אני גם לא נראית כמו נערה מתבגרת. בת כמה היית אומר
שאני, אהה מוסר? היית נותן לי יותר משלושים? אז בינינו ורק
בינינו, בפברואר הקרוב אני אהיה בת חמישים ואחת. אבל ששש...
בינינו... אל תגלה. פלאי הקוסמטיקה הפלסטית. מדהים מה שכסף
יכול לקנות לך. זה מהתקופה שלא היה לי חסר ממנו, מהתקופה
שביורק חיכתה לשולחן על הבר, אבל כסף בא ולא תמיד נשאר, אתה
יודע. עזוב.סיפור ארוך ועצוב. אין לי חשק להיכנס אליו עכשיו.
נו, די... אל תחטט. בגדול, הוגשה תביעה גדולה וכשהאנייה נתבעת
העכברים בורחים והתקשורת צוהלת והנה אני פה שוב, בארץ הקודש של
אברהם אבינו ושל ישו ושל הערבים. בורחת מהצל של עצמי עד שאתאפס
ואחליט לפתוח מקום חדש, אולי אפילו ביפו איפהשהוא ליד הבית.
סבלנות... בינתיים אני צריכה עוד להירגע מכל ה... מהכול. הכול
מתוכנן, אתה מבין. כל מה שצריך זה סבלנות. כמו בכבישה. כל מה
שצריך זה סבלנות. יש לי צנצנות שלא פתחתי יותר מעשרים שנה. יש
דברים שכבשתי, שאנשים לא היו מעלים על דעתם שניתן בכלל לכבוש.

(חותכת שישה לימונים לרבעים)
כשהייתי בת שתיים עשרה מצאתי בביצפר יונה מתה. בהתחלה נורא
נגעלתי ממנה ומהריח שלה והכול,אבל אז נחת עליי הרעיון. עטפתי
אותה בבריסטול שחור והכנסתי לילקוט וכבשתי אותה עוד באותו ערב.
ככה. כמו שהיא. לא בשביל לאכול. בשביל לראות מה יקרה. אתה
מבין, זה התהליך הכימי שהקסים אותי יותר מכל. ראיתי אותה
מתכווצת לה שם כמו פג וזה היה נראה לי כמו... כמו פלא הבריאה.
חצי שנה הייתי מכורה לצפייה ביונה הזאת כמו לטלנובלה. יום יום.
עד שיום אחד אימא שלי מצאה את הצנצנת שהחבאתי מתחת למיטה ושטפה
אותה לתוך האסלה. באותו יום החלטתי שאני אשנא את אימא שלי כל
החיים ועד היום אני באמת שונאת אותה. עזוב, אני ואימא שלי זה
סיפור ארוך.
(זורקת את הלימונים לתוך הצנצנת. מודדת בדקדקנות בעזרת מבחנה
חומץ ואחר כך מלח ושופכת פנימה)

לילה אחד שחזרתי ללופט המדהים שלי שישב ממש על הסנטרל פארק
אחרי ערב עמוס במסעדה, מצאתי על המדרכה גופה קפואה של אחד
מחתולי השכונה. לא היססתי לרגע. הוא יושב פה (מצביעה) בצנצנת
השנייה מימין במדף התחתון. מיניאטורה של חתול. שנים אנחנו
ביחד. אין פה עניין קולינארי בלבד, אתה מבין. אני מעדיפה
להסתכל על זה יותר כעל מדע ומחקר. אבל לא במקרה שלך... אתה
הולך לנוח לך בצנצנת החמודה הזאת זמן רב אמנם, אבל בבוא היום
אתה עוד תהיה מעדן מלכים. אם כובשים מוסר כמו שצריך, הטעם הוא
שמימי. בטהובן. שירה. (ניגשת להרים את הדג) טוב, מה הפרצוף
החמוץ? למה ככה? מה שאני לא אבטיח לך לא תהיה מרוצה, נכון? אתה
רוצה דבר אחד - לחיות. אבל די. מאוחר מדי. אין כבר. אתה מת, זה
מה יש ועם זה תנצח. אתה צריך להסתכל על חצי הצנצנת המלאה. אל
תסתכל עליי ככה. תוריד ממני את המבט המאשים הזה. תוריד אותו.
אני לא מוכנה לזה, אתה שומע. כבר כבשתי יצורים נעלים ממך שלא
התנגדו. אתה מת, אתה מבין. מת. אין לך זכות התנגדות יותר. אין
לך זכות בחירה. מת. תוריד ממני את המבט הזה! (מרימה קולה)
אתה תוריד את המבט הזה, אני אומרת לך. אתה לא תסתכל עליי ככה.
אתה מת, אתה מבין. מת!  
(חוטפת סכין גדולה וחדה ומשסה אותה בו עד כדי ביתור מוחלט של
גופתו תוך כדי צרחות "מת!" חוזרות ונשנות. לאחר שקצצה אותו
לחלוטין היא מתיישבת על הרצפה עם הסכין מלאת הדם פולטת "מת"
אחרון והסכין נשמטת מאחיזתה. לפתע נשמע קול נערי הבוקע מתוך
אחת החביות שלידה)

קול: רוצחת!
מישל: (קופצת) מי זה?
קול: רוצחת!
מישל: מי שם?
קול: את... את יודעת טוב מאוד... טוב מאוד מי אני.
מישל: (צועקת) מי זה?  
קול: מה? הספקת לשכוח ממני?
מישל: אם לא תזדהה אני אצרח.
(מתפרץ נער מתוך אחת החביות. מבנה גופו קטן וצמוק. הוא לובש
מעין חיתול. פניו מלאות קמטים והוא נראה כמו ילד זקן רועד כולו
ומגמגם בצורה קיצונית)

נער: עד מתי חשבת להשאיר אותי בפנים? אהה? מאסר עולם?
מישל: (קופאת) זה לא... אתה לא... אתה... מת.
נער: ואת מט...מט...מטורפת.
מישל: אני צריכה להיות מטורפת בשביל לדבר איתך.
נער: את מט...מטורפת הרבה לפני שפגשת אותי. אז... אז... אז
כשרצחת אותי.
מישל: אני לא רצחתי אותך.
נער: זה... זה תספרי למישהו אחר.    
מישל: אני לא רצחתי אף אחד אף פעם.
נער: נו באמת, הסכין שלך עוד מלאה דדדדדדדם.
מישל: (מרימה את הסכין מהרצפה) אני מבשלת. זה המקצוע שלי.
נער: רוצחת!
מישל: (מניפה את הסכין באוויר לכיוונו) מה אתה רוצה ממני?
נער: רוצה החוצ... חוצה. רוצה הביתה.
מישל: אין ביתה. פה זה הביתה שלך עכשיו. (מניחה את הסכין על
השולחן)

נער: רוצחת!
מישל: אולי די כבר עם זה? די! אני לא רצחתי אותך. זאת הייתה
תאונה.
נער: רוצחת!
מישל: היה מבול בחוץ. אי אפשר היה לראות כלום. זאת הייתה
תאונה.
נער: רצח!
מישל: ת-או-נה. זאת לא הייתה אשמתי. אתה רצת לכביש. פתאום.
תאונה. ואני לא ברחתי. יכולתי לברוח אבל לא ברחתי. אתה מבין
אותי? אני לקחתי אותך איתי. איתי באוטו אני לקחתי ונסעתי כמו
טיל לבית חולים כמו טיל, אתה שומע. אבל הבנתי שהלכת כבר באמצע
הדרך. הבנתי שלהביא אותך לבית החולים, זה להביא את עצמי לבית
הסוהר לשנים רבות, ובשביל מה? מה יכולתי לעשות? אתה היית עושה
אותו דבר, אני מבטיחה לך. אתה כבר היית מת, אתה מבין. בהתחלה
חשבתי לזרוק אותך באמצע שומקום שמישהו ימצא אותך ושהמשפחה שלך
תוכל לקבור אותך. אבל אז הבנתי... הבנתי שאתה נשלחת אליי. לא
היה לי ספק בכלל. ואתה... לך ניתן הכבוד לקחת חלק בניסוי
החדשני, ואם אתה שואל אותי - בין החשובים ביותר בהיסטוריה.
להיות האדם הכבוש הראשון. צעד קטן לאדם, צעד גדול
לגסטרונומיה.
נער: מטורפת!
מישל: אתה חייב להאמין לי.
נער: רוצחת!
מישל: (מרימה קולה) די עם זה! מספיק!
נער: מה תעשי? אהה? מה? תרצחי אותי שוב?
מישל: די! כמו תקליט שבור אתה.
נער: רוצחת!
מישל: אתה לא קיים בכלל. אתה מת כבר שמונה שנים.
נער: (מתחיל לשיר) הנני כאן כמו ציפורים חגות....
מישל: (צועקת עליו תוך כדי שירתו) אתה מוטציה. אתה פיקציה.
נער: (מסתובב סביבה) הנני כאן מביט מן הגגות...
מישל: דמות...
נער: אני האיש אשר תמיד חוזר...
מישל: דמות מתה!
נער: חוזר...
(מישל תופסת אותו ומנערת אותו. הוא צוחק תוך כדי. היא משליכה
אותו על הארץ. הוא מתגלגל מצחוק על הרצפה)

מישל: מה אתה צוחק מה? אתה לא תירגע עד שתוציא אותי מדעתי?
נער: לדעתי, את מזמן לא בדעתך.
מישל: אני ניהלתי אימפריה. מאה שמונים איש עבדו תחתי.
נער: מאה שמונים מקטרגים.
מישל: אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אני הוגדרתי גאון קולינרי
בטיים אאוט.
נער: עבר... עבר. את פושעת נמלטת היום. זה מה שאת.
מישל: אני הגעתי לטופ של הטופ. אתה לא מכיר את הסיפור שלי.
נער: את הסיפורים כולנו כאן שמענו אלפי פעמים.
מישל: אתה לא יודע על מה אתה מדבר. אני מישל גרנט.
נער: מיכל גרנט הידועה לשמצה.
מישל: מישל גרנט! את זה אף אחד לא יוכל לקחת ממני.
נער: אבל הם ייקחו. הם ייקחו הכול ברגע שימצאו אותך. לא ישאירו
ממך זכר.
מישל: אני בטוחה כאן. אף אחד לא ימצא אותי כאן.
נער: את באמת מאמינה שלא ימצאו אותך?
מישל: מה אתה יודע? אתה לא יודע כלום. אתה מת.
נער: כל מה שאני יודע זה מהסיפורים שלך. ממה שאת מספרת לדגים
לילה לילה. את נאשמת על הרעלת עשרות אנשים. שניים מתו. לא
ככה?
מישל: זה מגוחך. אני לא אשתף פעולה עם זה.
נער: עד מתי תוכלי להסתתר במחסן הפסיכוטי שלך? רוצחת!    
מישל: בשביל מה באת אהה? תגיד לי. למה באת? סתם? להרגיז?
נער: את לא יכולה לברוח ממני. לא הבנת כבר? אני בעורקייך
ובעוכרייך.  
מישל: נגיף מת זה מה שאתה. אנדרטה של עצמך.
נער: תראי את החיים שלך. תראי איך את חיה.
מישל: אני לפחות חיה.
נער: לא לאורך זמן.
מישל: אני אמורה לפחד?
נער: זאת עובדה. (הוא מתרומם מהרצפה)
מישל: אני מבינה שבמהלך השהות בחבית למדת לקרוא עתידות.
נער: זה לא מהחבית. זה מהמוות. המוות מספר הכול. (קרב אליה)
מישל: (מתרחקת ממנו) אתה לא תצליח להפחיד אותי עם המוות שלך.
אני אישה שפויה ומוות... מוות הוא פשוט חלק מהאג'נדה של
החיים.
נער: אם היית שפויה לא היית מדברת איתי עכשיו. את בעצמך
אמרת...
מישל: אתה לא מכיר אותי. אתה לא יודע שום דבר.
נער: דיברתי עם סבא שלך עלייך, מיכל.
מישל: סבא?
נער: (קרב אליה) הוא סיפר לי איזו בשלנית נהדרת את. הוא מאוד
מתגעגע אלייך. הוא אמר שהוא לא יכול לחכות כבר שתבואי לבקר.
מישל: סבא שלי מת.
נער: בדיוק. (מניח יד על כתפה)
מישל: (מתנערת ממנו ומתרחקת) עזוב אותי. בבקשה.
נער: סבלנות...
מישל: אני מתחננת. מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה שאני אעשה?
נער: בואי איתי.
מישל: לאן לבוא?
נער: פנימה. (קרב אליה שוב) עין תחת עין, שן שום תחת שן
שום...
מישל: אתה לא נורמאלי.
נער: ברור שאני לא... לא... נורמאלי. אני לא... לא... לא חי.
(מניח יד על כתפה)
מישל: די, נו... בבקשה עזוב אותי. כנס חזרה לחבית.
נער: אני בלעדייך לא... לא חוזר לשם. תחשבי על זה כעל ניסוי
חדשני.
מישל: אני לא... אני מפחדת.
נער: אין לך ממה. הכול מתוכנן. כל מה שצריך עכשיו זה סבלנות.
מישל: (מביטה בו כמהופנטת) לא, באמת... אני...
נער: ששש... (לוקח את ידה בידו) אין... אין מה לדאוג.
מישל: אני לא חושבת ש....
נער: ששש... (מלטף אותה) אל תדברי. זה מיותר עכשיו. עכשיו
צועדים. (מוביל אותה אל החבית) צעד קטן לאדם... (עוזר לה
להיכנס לתוך החבית)
צעד גדול לגסטרונומיה... (היא נעלמת בתוך
החבית)
איזוהי גיבורה? הכובשת את יצרה.
(הוא נכנס בעקבותיה עד שנעלם. אקורדיון מתחיל לנגן את la vie
en rose של פיאף. אור יורד בפייד איטי)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בשביל מה לכתוב
פה איזו שטות
כשהדבר היחיד
שחשוב פה זה השם
שלי למטה?






פרופ' ירמיהו בן
יהודה, האיש
שהוא מרכז
העולם!!!


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/06 21:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נס סלונים

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה