[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עומר ספיר
/
אלף מדרגות מכאן

חום אימים, והחול הזה, אני מפחד לדעת לאיזה עוד חורים הוא
הצליח להגיע. כשהפניתי את מבטי לאחור ראיתי איך שהעיר שלנו
מתרסקת, עולה בלהבות. באותו המבט אני רואה גם שיירה ארוכה,
כל-כך הרבה נהפכו לנוודים בן רגע. כשהחזרתי את מבטי ראיתי
שלפניי לא הולך אף אחד, רק ברונה ואנטון, שניהם מצדדיי.
אנחנו אלה שהגדילו ראש, ואמרנו לאחרים שכבר ראינו תופת גדולה
מזו. מי היה יודע איזה אסון היה מתרחש אילו כל אותם אנשים
שהולכים אחרינו היו יודעים שגם לנו אין מושג לאן ממשיכים
מכאן.
יש משהו מחזק בלהוביל.

המתים תמיד יישארו בזיכרוננו. בגלל זה העיניים כבויות.
במצבים כאלה, אין מה לקחת יותר מאשר הזיכרון, והבגדים האלה
יישארו עלינו עוד הרבה זמן.
הכיוון הוא מזרח. כל תינוק יודע שהרעה מגיעה ממערב, והיא
מתפשטת. לא ברור לי עדיין אם יש עוד כמונו, וכמובן שאין דרך
לגלות זאת. מכשירי הקשר הפסיקו לפעול,  והדרך היחידה לדעת אם
גורלנו המר נפל בחלקן של ערים אחרות היא רק דרך עמודי העשן
שנגלים לאורך הדרך. כמובן שאנחנו יותר מהירים, ואני מקווה שכך
גם נישאר. מפחיד לחשוב מה יקרה אם נראה פתאום עמודים כאלה גם
באופק, מהכיוון שאליו אנחנו צועדים כבר יומיים, ורק בגלל זה
כשאני מסובב את הראש אני לא מרים אותו מעל גובה ראשי האנשים
שמאחוריי. לא רוצה לגלות את גודל האסון שנותר.

ברונה ניגשה אליי, והניחה את ידה על כתפי, מיד נעצרתי. "אתה
אמנם נחוש להראות לכולם שאתה יודע הכל, אבל תראה, הם רעבים.
עדר של אנשים, שהולכים אחריך כמו... עדר של כבשים. לא שואלים
יותר מדי שאלות, רק הולכים. יש משהו נורא מרגיע, קל, בלא לחשוב
יותר מדי. שמע, אני מתחילה להתערער. אני מרגישה שזה גדול
עליי." אל תישברי לי עכשיו, ברונה, לא את. על אנטון אני סומך
כמו על אח, אבל רק את יודעת את הפחדים שלי. אם לא תהיי כאן
לצדי, ברגע הזה ממש אני אתמוטט. "זוכר מה אמרת לי, שראית כבר
את הכל קורה, שאתה חי את הרגע הזה כבר בפעם השנייה, אז אני לא.
אני לא כמוך. אני לא מצליחה לשאוב את הכוחות האלה מאותו המקום
שאתה שואב. אני מרגישה שאני מכבידה עליך, כי במקום להיות כאן
בשבילך, לתמוך, אני רק מעמיסה. אני חושבת שכבר לא אוכל להיות
חלק מזה. תראה איך אנטון מצליח, ממש כאילו קורצתם מאותו החומר.
קח את זה. תן את זה למישהו יותר ראוי. תן את זה לו."
כך היא נשארה מאחור. כנראה תצטרף לשיירה לקראת סופה, אבל את
חסרונה אני מרגיש כבר עכשיו, עם כל צעד. את השרשרת היא השאירה
בידי, חושבת שבאמת קיים מישהו שיוכל להיכנס לנעליה. "אנטון!
בוא רגע, יש לי משהו לתת לך." צביעות מצדי.

"תגיד, החלום הזה שחלמת, אתה יודע איפה המקום שאנחנו הולכים
אליו? תבין, אני כבר תשוש. האנשים תשושים. לא, אני לא נשבר.
זאת אומרת, אני מתחיל ל..." אנטון הזה, ידעתי שאי אפשר לסמוך
עליו. אבל לא נותר לי אלא לעשות זאת, אחרת, אני אישאר לבדי
במערכה. 1500 איש מאחוריי, ואני, אני הכתפיים. אני נושא אותם
עליי כמו הצב הזה, מהמיתולוגיה. אבל מי יישא אותי? על מי אני
אתרפק?
ברונה שם מאחור, כנראה ישנה באיזו עגלה שנוסעת בעקבות הרגליים
שלי. ואני, אני על סף שבירה, לא יודע מה צפוי לנו, אך למרות
זאת שואב כוחות ממקור לא ידוע. אנטון, אני חייב לגלות לך משהו,
אני לא יודע את הדרך. "אנטון, אל דאגה, אנחנו קרובים מתמיד."

מרבית הקרבות מתרחשים בלילות. הם הפכו אותם לבהירים מן היום.
אותה תחושה חזקה שליוותה אותי בהתחלה כבר דועכת, אולי כבר
אבדה, אבל אני לא מרפה ממנה. מבחינתי לכל זה אין משמעות בלי...
רגע, על מה אני מדבר, על איזו משמעות אני מדבר כבר... כאילו כל
זה רק שלב? אבל שלב לקראת מה. העיניים שלי כבדות פתאום. אני רק
אניח את הראש לכמה דקות...
קשה לראות את הסוף. המדרגות גבוהות. חייבת להיות דרך קצרה יותר
להגיע לשם. אני כבר בחצי הדרך. לבדי. ככל שאני מגביה נהיה קריר
יותר. נעים יותר. שמש כחולה. מוזר, הנה עוד אחת. אם רק אסתכל
מסביב אוכל לראות שאני עומד על מקדש אצטקי. אני באמצע ג'ונגל.
שינוי חיובי. למרות זאת, משהו כאן זר. אני כבר רואה את קצה
המקדש. המדרגה האחרונה ממש מעליי. רק להושיט יד...
התעוררתי בבהלה. איך לעזאזל הם השיגו אותנו?! "אנטון!!! אתה
פה?!" אלוהים אדירים, כל ההמון מבועת! רץ לכל עבר. הזקנים
והילדים נרמסים תחת אלו שעוד היה להם כוח לרוץ. חושבים שכך הם
יצליחו להימלט. אני לא מאשים אותם. התקווה האחרונה שלהם אבדה.
גם שלי אבדה.

אני חושב שאיבדתי את ההכרה, כי כשקמתי היה כבר אור.
"אנטון!!! בבקשה תתעורר, בבקשה... בבקשה." אל תשאיר אותי כאן
לבד, אני פוחד מדי.
התרמיל שנח לידו היה ריק, ולידו האקדח. ידעתי שהוא עשה את זה
מרוב פחד, ושכבר אין סיכוי שיתעורר, אבל תמיד נשארת התקווה
הקטנה הזאת, שאם תרצה מספיק - זה יקרה. אבל זה לא קרה. אנטון
היה ונשאר האחרון שסמכתי עליו. היה לי קשה להגיע לתובנה הזאת,
אבל אנטון היה אח בשבילי. עכשיו, אצטרך להמשיך מכאן לבדי. עם
עדר של אנשים מאחוריי, ומי יודע כמה מתים בעגלות, לבדי.

כעבור יומיים נוספים הגענו ליישוב המזרחי ביותר שיכולנו להגיע
אליו עם הציוד שלקחנו איתנו מיום העזיבה. לא על זה חלמתי, וגם
האמת היא שלא האמנתי שנגיע למקום מקלט בסוף. אילו אנטון רק היה
פה, לראות שלמרות הפחד הגענו. את ברונה לא מצאתי. אני חושש
שהנורא מכל קרה לה, וכל מה שהייתי רוצה כרגע זה רגע לעצמי,
להתאבל עליה, לבכות כמו שלא בכיתי שנים.

האזור הזה שקט. עמודי העשן עדיין חלק בלתי נפרד מהנוף, אבל הם
רחוקים. מבחינתי הם בגלקסיה אחרת.
יש עוד הרבה מה לשקם, ואני מקווה שהתקופה הזאת תחלוף, כמה
שיותר מהר, למרות שאז לא יהיה יותר קל, רק אז נתחיל לגלות את
ממדי האסון, ולפצעים ייקח המון זמן להגליד. הם רק יגלידו.
לעולם לא יירפאו.

אני עדיין רואה את הסוף. היד עדיין מושטת מעלה. המדרגה ניצבת
שם כמו אז, לא זזה ממקומה. האם זה הזמן הנכון לטפס אליה, להגיד
שסיימתי את המסע הזה. האור מסנוור אותי משני הכיוונים. אור
כחול בהיר. האם למעלה יהיה לי נחת, האם למעלה יש רוגע. אני מת
לדעת. היד נפלה חזרה אל חיקי, מוצאת מקלט בתוך חיבוק עצמי, אני
מתכרבל כמו כדור, לא יודע כבר מה חלום ומה מציאות.
998 מדרגות מתחתיי, זה היה רחוק. זה נשאר רחוק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוות לערבים!






אחד מסית נגד
מסורת ערבי במה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/5/06 2:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר ספיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה