כל הסיפור התחיל בכפר
לא, לא. יותר נכון לומר
שהוא התחיל בתוך ביצה
ממנה הסיפור יצא:

                     הברווזון המכוער
                    ---------------------
"ברווזונים יפים קטנים... על זה חלמתי כבר שנים
כולם יהיו בניי! כולם!
ואנוכי אהיה אמם...
רוצה לראות אותם יוצאים!"
כשהיא ישבה על הביצים
חשבה הברווזה האם.
בקוצר רוח היא להם
חיכתה.וכל ביצה היתה
כל כך יפה. והיא חיכתה.
ורק ביצה אחת שלה
היתה יותר מדי גדולה.
"לברווזה ביצים גדולים?!
הבאמת זה גוזלי?!"
אך טוב ליבה אמר לה "לא?
אם כך בכל זאת אגדלו."

עבר זמן מה. מהביצים
ברווזונים קטנים יוצאים.
רק בביצה אחת גדולה
נשאר לשבת גוזלה.
אולי ביצה זו לא שלה
ובה יושב לא גוזלה...?
אבל הברווזה האם
אותה המשיכה לחמם.
ימים, לילות הזמן עובר
ואין לה סבלנות יותר.
הנה הוא. גוזלה יצא
אל העולם מהביצה.
ראשו, כנפיו, זנבו, רגליו
יותר גדול הוא מאחיו.
הוא מאושר, מלא שמחה.
הוא מכוער, אמו בוכה. -
"אהיה לצחוק לכל שכניי
כי יש מפלצת בבניי!"
אמרה הברווזה. - "אני...!
תמיד אוהב אותו. הוא בני.
אך איך יצא אל העולם?
איך? יצחקו עליו כולם.
הוא קצת שונה ושם, בחוץ
יצליחו הם למצוא תירוץ
ללעוג לו ובכל דבר
שיעשה רק מכוער
למצוא, כי רק על הקנקן
הם מסתכלים. והקטן
תמיד מעלבונות יסבול
כי הוא יותר מדי גדול,
יותר מדי אפור והם
אינם סובלים שונים מהם."
הברווזון היה קטן
ודבר אמו לו לא מובן.
ישב בחושך כבר זמן רב
שמחה רצה, לאור שאף.
רצה שמחה, שאף לאור.
בפנים לבן, בחוץ אפור.

בלול יש ברווזה זקנה
גאוותנית, גדולה, שמנה
בת אצולה, מלכת הלול,
למרות שאם ירצה חתול
בשר אז הוא יאכל בשר,
בת אצולה ובן איכר.
הוא לא בוחר מה לאכול,
כדי לשרוד אוכלים הכל.
ואם פחות ביצים תטיל
לבני-אדם היא לא תעיל
ואז ירצו הם לשחוטה
ירצו וישחטו אותה.
אבל בלול כיבדו כולם
את המלכה של העולם.
הרי הלול הוא עולמם,
מלכת הלול היא מלכתם
ואין להם עולם אחר,
גדול יותר, רחב יותר,
חיים בלול, מתים בלול
ונולדים בו. זה הגבול.
אליה אם הברווזים
הביאה את הגוזלים.
"שלום" - אמרה - "שלום גבירתי
הבאתי את בניי אתי."
"הו, מצוין! הם כה נאים,
לראות אותם פשוט נעים!
אבל... מי זה? הוא מכוער!
איכס! הוא דוחה! אך אין דבר."
"דבר עוד איך!" התרנגול
מרוב עצבון צעק בקול.
"לא נקבלו! הוא מכוער!
ולחברת יפים", אמר
"הברווזון אינו מתאים
וגם לעין לא נעים!
ולמה ככה הוא נולד?
איך עם מראה כזה ילמד
להיות ברווז או לפחות
לשחות? איך הוא ילמד לשחות?
הכו אותו! ניקרו אותו!
איני רוצה לחיות אתו!"
והתנפלו על הקטן
המכוער כמעט כולם.
היכו אותו. ניקרו אותו.
הם לא רצו לחיות אתו.

כל יום הברווזה טיילה
עם הברווזונים שלה.
כל יום לשחות לימדה אותם
גם היא, האם, שחתה אתם.
"רק הגדול," היא פחדה
"לשחות כמוני לא יידע."
אבל הלז למד לשחות
אם לא יותר טוב, לא פחות.
אחיו אותו לא אהבו,
שהוא ילך תמיד קיוו.
ולפעמים קיוותה האם
שמעיניה ייעלם.
אפילו הוא את קיומו
שנא. שנא גם את עצמו.
דוחה היה הוא בעיניו.
דוחה גם בעיני אחיו.
יש הרוצים להתפרסם
והוא רצה להיעלם.
"יש בעלי-חיים שונים," -
חשב - "למי שייך אני?
שאנוכי לא ברווזון
ידעתי כבר מאותו יום
שבו קיבלו אותי בלול
ובשבילי הלול נעול.
היכן אמצא כמוני עוד
חיות דוחות ומגעילות?
כמוני עוד מכוערים?!
לא, לא! לא, אין זה אפשרי.
אחד אני פה בעולם
הרי הלול הוא עולמם.
אבל לדעתי יש עוד
עוד מקומות, עוד עולמות.
והעולם אינו נגמר
בקיר, ביער או בהר.
רוצה לעוף אל העולם!
רוצה לדעת מה יש שם!
לא למעון שייך אני
והעולם הוא מעוני."
שמחה רצה, לאור שאף,
לכן פרש כנפיו ועף.

מאחורי הלול אגם
ועף הברווזון לשם
ושם ברווזי - בר גרים.
גם הם ממנו טוב נראים.
ראוהו, צחקו בקול:
"איזה אפור, איזה גדול!".
"שכון כאן", אמרו "יצור מסכן,
אתנו רק אל תתחתן."
לפתע יריה... נופלים
שני ברווזים. שני חללים.
וכלב אל המכוער
ניגש מרחרחו וכבר
עזב אותו ולא נגע
"גם הוא נמנע מהמגע
איתי, ובטח גם ריחי
מגעיל. מסריח אנוכי." -
הברווזון חשב בלב -
"אותי גם כלב לא אוהב."
ועף הברווזון משם
ניצל מכלב ואדם.
ברח הרחק מהשדה,
בלב לאלוהים מודה.
ראה הוא בית, דלתו פתוחה
חשב הברווזון "נוחה
הישיבה בבית בזמן
שרוח מנשבת כאן."

בבית שכנה אשה זקנה
עם תרנגולת וחתול.
היו הם כמו בתה ובנה
"טוב בהרבה פה מהלול
ובוודאי מן האגם
אך המראה שלי גם כאן,
מגעיל" לי רע גם כאן גם שם
כי רוע יש בכל אדם
וכל חיה, וכשרואים
הם את כיעור גופי, מראים
הם את כיעור לבם.
למה לי הקנקן?
למה גופי המכוער
שבו לבי המר מוסתר
הרי לא באתי לעולם
בשביל לסבול תמיד, אולם
יש בנפשי תקוה
שעוד אמצא שלוה,
שיש גם לי חלקה טובה.
כל רכושי היא התקוה." -
הירהר בכך הברווזון
קיוה שעוד יבוא היום.

ראיתה של האישה
היתה רעה וחלשה.
חשבה היא "זוהי ברווזה.
היא לא קטנה ולא רזה.
ביצים של ברווזה! סוף סוף!
תודה, אלי! מה טוב! מה טוב!"
כך לביתה הוא התקבל
אצלה הכל גופו קיבל,
אבל נפשו ביקשה מרחב,
ביקשה עולם גדול, רחב.
שני החיות שגרו שם
חשבו שהם חצי עולם,
כי אין להם עולם אחר,
גדול יותר, רחב יותר.
חשבו שהם הכל יודעים
חשבו שלהטיל ביצים
זה כשרון גדול מאוד.
גם שם הוא לא יכל לחיות
ויום אחד יצא משם
אל המרחב, אל העולם.
החל לחיות הוא באגם.
לצחוק היה הוא לכולם.

הגיע סתיו גשום, אפור.
הברווזון רעד מקור.
ופעם ציפורים עפים
ראה, גדולים, כל כך יפים.
הם צעקו בקול חזק
והמסכן אתם צעק
פתאם כל-כך אהב אותם.
כך לא אהב הוא לעולם.
הברווזון אף לא חלם
שהוא אחד מבני מינם.

הנה הגיע חורף קר
והאגם נהיה כה צר.
הרבה עבר הברווזון
צרות שרק גדלו כל יום.

שוב בא אביב חמים, נעים
ושוב זימרו הציפרים.
הברווזון פרש כנפיו,
צעק בקול גדול ועף.
הגיע לגינה גדולה.
טוב ריח הפרחים שלה!
טוב ריח האביב! פתאם
הוא ברבורים כבחלום,
יפים ראה ואליהם
רצה לעוף "במקוריהם
הם יהרגוני" - הוא חשב -
"אך כך עדיף למות", ועף.
ניצל מכלב ואדם,
ניצל מחורף קר,
אך לא רצה עוד בעולם
לחיות המכוער.
ירד. במי נהר צלולים
הוא את השתקפותו
ראה. יפה הברבורים
היה. נמנע מותו.
לאור שאף, שמחה רצה.
גם אור וגם שמחה מצא.
סוף סוף יצה הוא מהבור
ומהחושך אל האור.
לבן בחוץ, בפנים לבן
סוף סוף יעוף אל העולם.
על אושר זה אף לא חלם
כשהוא היה ברווז קטן.