תולעים מבקרים אותי
מתחת לשמיכת הפוך שלי.
חודרים,
רוצים,
לאכול אותי.
תולעים רעבות רוצות
לאכול,
את הנפש,
את המבט,
את כל מה שרק ניתן.
ואני אומרת
צועקת ומסבירה,
שאני עדיין לא מתה,
תחת שמיכת הפוך השחורה.
"תולעים אוכלות רק גופות"
הן מסבירות.
"את מתה תחת שמיכת הפוך השחורה שלך"!
"אנחנו רעבות תחת שמיכת הפוך השחורה שלך"!
בכי מרוקן
זוג עיניים חיות,
אני לא מתה.
אתן לא מבינות?.
אל תאכלו את הגוף,
העיניים והפרצוף!
אך הן ממשיכות,
בתוך הגוף זוחלות,
אותי מדגדגות.
ולי,
רק לבכות נותר,
לא צחוק ולא חיוך
רק זוג עיניים עצובות,
אומללות,
כל כך רוצות לחיות.