זה באמת נורא. אנחנו מביטים חסרי אונים, איך הארקציה ההמונית
מתורגמת לנחשול גנראלי שמתנפץ על סלע הגאון השיעי.

זה נורא עוד יותר שאת אלה שחושבים ויודעים להתמודד בפולמוס
האלים הזה עם חשיבה נגדית אמיתית, משאירים ספונים במגדל השן
האקדמי. בזלזול

אנחנו אוכלים את הכופתאות שהבטיח לנו הצורר, אם ניכנס פנימה.

עד היום:

- הוא קיים את כל ההבטחות.
- אנחנו פעלנו בדיוק כמו שהוא רצה.

הוכחנו לכל העולם שאנחנו לא לומדים משגיאות, חוזרים עליהן צעד
אחר צעד ולא מקבלים אחריות על מחדלים.
האם נמשיך להטיח את כל כוחנו לתוך המערכה, להתנפץ ולהיבלע בה
עד תום ?

מי יציל אותנו מעצמנו?

זו לא היתה מלחמה אין ברירה. אנחנו בנויים מקבוצות של
אינטרסנטים שכל אחת רוצה לממש את האינטרסים שלה.

איפוא היינו?

הצורר רצה להראות לעולם איך עושים משא ומתן איתנו. הוא הרג 8
וחטף 2 וקרא לנו לשולחן הדיונים. זה היה המצב הטוב ביותר. אבל,
"הצבא הטוב ביותר בעולם" נפגע עד עמקי נשמתו שתפשו אותו ישן
בשמירה והחליט ללמד אותם לקח, שיראו וילמדו. זה גם ממש התאים
לנחשול הגבריות האדיר שסחף וליכד את ההמונים שלנו. על כל מכה
נחזיר במכה אחת כפליים.

אז איפוא אנחנו היום?

הוא התכונן לתגובה הזו ולקח בחשבון את כל היכולות שלנו מולו,
גם ידע שאם כל החיילים שלו ימותו והוא ישאר אחרון, לבד במקלט,
הוא המנצח ואנחנו המפסידים או להפך, אנחנו המפסידים, אז הוא
המנצח.
שיקול מחושב נקי.

כן, את רוב השטויות אנחנו עושים עבורו בעצמנו וזה החלום הרטוב
שלו. הרי הוא עם 4000 לוחמים לא יכול לכבוש אותנו. רק אנחנו
מסוגלים לממש עבורו את תאוותיו. אנחנו, הכלב שיצא למלחמה נגד
הפרעוש וניצח את עצמו.

מה שמרגיז, תמיד ידענו מה הפתרונות, אבל דחינו אותם על הסף.
העדפנו לפלג את העם על פינוי התנחלויות במקום לעשות שלום עם
השכנות בגבולותינו שחיכו ורצו. אבל במקום פוליטיקאים, היו לנו
גנראלים ברשות הדרג המדיני והם לא רצו לשמוע על המחיר, שלא
לדבר על הקיצוניים שלנו שקבלו זכות לחישה באוזן של כולם. לו
היה לנו היום, הסכם עם סוריה, לא היה אסד משתתף בגידול האמסטף
הזה. אנחנו טובלים בים שנאה שטיפחנו בעצמנו במשך שנים.
המדינאות שלנו על הקנטים כתוצאה מכך שדחפנו לפוליטיקה גנראלים
קצוצי זנב שידעו רק על "יותר כוח נגד כוח" ולא הבינו מה זה
פתרון מדיני. זה גם לא התאים לצרכי התקציב של הלובי הבטחוני
שחתום להם על תווית השולח. הלובי הבטחוני שדאג לקדם את הצרכים
שלו. כך התהפכו צרכי האומה ובמשך עשרות שנים טיפחנו את תנועת
ההתנחלות במקום להכין שלום באזור שלנו.

אבל אני קטן מדי בשביל פתרונות. אני גדול בשביל לבכות ולילל.

אנחנו במצב של אותו עבד שהלך לשוק לקנות דגים עבור אדונו והביא
לו דגים מקולקלים. סופו שגם חטף את המכות, גם אכל את הדגים
הבאושים וגם שילם את מחירם.

גם הרסנו את לבנון, גם נכנסנו לתוך הביצה בשתי רגליים וגם נשלם
את מלוא המחיר הכואב.

האם נלמד?