"אויש, איזה מעצבנת!" חשבתי לעצמי בלב, כמו שאני תמיד עושה
כשהיא מעירה את ההערות העוקצניות והמעצבנות האלה. שומרת בפנים
ואוגרת עד שזה מתפוצץ, והפיצוץ היה קרוב, ממש קרוב.
והוא, הוא כמו תמיד לטובתה, לוקח את הצד שלה. אחרי הכל זו אמא
שלו, בדיוק כמו שהיא אמא שלי, למרות שבדרך כלל אני מרגישה שהיא
יותר אמא שלו מאשר שלי. אבל הוא עוד צעיר, הוא יתבגר ויבין,
בתקווה שזה לא יהיה מאוחר מדי, את מה שאני הבנתי מאוחר מדי.
כמה היא אוהבת לשלוט לנו בחיים, להתערב בכל דבר שאנחנו עושים.
"לי זה לא מפריע", הוא נהג לומר, אבל פעם גם לי זה לא הפריע.
ואז זה קרה. "אני לא רוצה לראות אותך עושה את הטעויות שאני
עשיתי..."
"יודעת מה אמא?!" הנה בא הפיצוץ, "את לא רוצה לראות, לא צריך,
גם אני לא רוצה שתראי. אנחנו רצינו לעזוב את הבית מזמן, אבל
עכשיו החלטתי, אנחנו עוזבים."
"מה כבר אמרתי?" היא היתממה.
"נמאס לי שאת מתערבת לי בחיים, נמאס לי שאת אומרת לי מה לעשות,
גם בלי להגיד יותר מדי מילים."
"מתי כבר אמרתי לך מה לעשות?"
"את אף פעם לא אומרת, אבל את יודעת איך לגרום לדברים לקרות כמו
שאת רוצה. את רצית שאני אתחיל ללמוד מיד אחרי השחרור, השתחררתי
והתחלתי ללמוד, בלי טיול מסביב לעולם שרציתי. את רצית שאני
אמצא עבודה שמביאה כסף, אז ויתרתי על העבודה שכל כך נהניתי
בה." יריתי כמו מטורפת לכל כיוון, "רצית שאני אמשיך לתואר שני,
המשכתי. ולאן הגעתי? לכלום. אני בת 25, גרה עם חבר שלי אצל אמא
שלי ואחי הקטן, ועושה רק מה שאת רוצה שאני אעשה." העפתי מבט אל
רועי, "אחי הקטן", ששקוע בשפצור הדסקית שלו, כאילו הוא לא שומע
מילה ממה שקורה פה. "אתה לא חושב שאני צודקת?" יריתי גם
לכיוונו.
"אני לא מתערב." איזה מלמול נפלט מבין שפתיו. כמובן, כמו תמיד
"אני לא מתערב" = "אני לטובת אמא".
"שכר דירה בימינו מאוד יקר." כרגיל לא מסוגלת לדבר ישירות,
חייבת לרמוז.
"אנחנו נסתדר, בדיוק כמו שכל שאר בני גילנו מצליחים להסתדר."
"לפחות תני לי לעזור לכם..."
"לא אמא," קטעתי אותה, "אני לא רוצה שום מחויבות כלפייך, אני
לא רוצה להיות חייבת לך."
"את לא חייבת לי כלום, אני אמא שלך. אני אמורה לדאוג לך, לתמוך
בך."
"כן, בגיל 10. בגיל 25 תני לי לעשות את הטעויות שלי לבד! בוא,
הולכים."
קראתי לעבר יואב שישב בשקט שקוע בכוס הקפה מולו.
"מה, עכשיו?" היא שאלה בנימה עוקצנית כרגיל.
"אני חייבת לצאת מפה!" הוא ציית ואסף את הדברים שלו ופנינו אל
הדלת, זרקתי מבט זועם על אחי שרק חייך אליי במבוכה ושתק.

מרגע שיצאנו מהדלת העניינים התחילו לרוץ בקצב מסחרר. מצאנו
דירה במהירות עצומה, בסך הכל הדירה השנייה שבדקנו. דירת חדר
יפה קרובה למרכז, די מטופחת ולא כל כך יקרה. עם המשכורות של
שנינו יכולנו לעמוד בזה, ולשכר לימודים לא הייתי צריכה לדאוג,
אמא כבר שילמה את השנה הזו. בלהט הדברים הייתי מוכנה לזרוק גם
את הלימודים רק בגלל זה, אבל יואב שכנע אותי לא לעשות את זה.
עם אמא שלי כמעט לא דיברתי, ויתרנו על שיחות חולין לחלוטין,
דיברנו רק כשהיינו חייבות בעניינים שדרשו את זה, חלק מהשיחות
ארכו מספר שניות בלבד. בשלב מסוים רועי התעורר והבין שזה קצת
יותר רציני מאשר עוד אחד מהריבים של אחותו ואמא שלו וניסה
לפייס, ללא הצלחה. הוא עוד יבין.
החודשים רצו להם ולראשונה בחיים שלי הרגשתי חופשייה, לא היה לה
אפילו מפתח לדירה שלי. זו הייתה תחושת שחרור משכרת. סוף סוף
חייתי את החיים שלי.
לא שהיה כל כך קל מבחינה כלכלית. מצאנו את עצמנו חופרים לנו
מינוס ועוד מינוס, קברנו את עצמנו בהלוואות ואיכשהו הצלחנו
לצוף עם הראש מעל המים. ידעתי שאם אני אקח הלוואה ממנה זה יהיה
כאילו היא זרקה לי גלגל הצלה מפלדה, לכן ויתרתי על הרעיון ברגע
שיואב ניסה להעלות את הנושא.
אחד הוויכוחים הכלכליים עם יואב הפך למריבה. רבתי ושוב מצאתי
את עצמי יוצאת מהדלת בסערה. נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע בלי
לדעת לאן. לא הבנתי איך בדיוק, אבל הגעתי לבית של אמא. דרך
החלון המואר ראיתי אותה ואת רועי יושבים לשולחן לאכול. הרעב
תקף אותי והזכיר לי שלא אכלתי היום כלום עדיין, אבל לא הייתי
מסוגלת, לא הייתי מוכנה. נשארתי באוטו, שומעת גלגל"ץ, מביטה אל
שתי הדמויות בחלון, שמרחוק נראו לי כמו משפחה מאושרת. כשהרעב
החל באמת להטריד אותי חזרתי הביתה. יואב חיכה לי בבית עם ארוחה
מוכנה לאור נרות. שלט גדול של "אני מצטער" בכתב עילג קיבל את
פניי.

זה היה יום שלישי.
חזרתי מהעבודה שפוכה מעייפות. הייתי בחופשת סמסטר כך שטחנתי
משמרות כדי שיהיה לי קצת אוויר לנשימה בסמסטר הקרוב. התיישבתי
על הספה מול הטלוויזיה הכבויה, התקשיתי להרים את היד לשלט כדי
להדליק אותה. יואב היה עדיין בעבודה, אמור לחזור רק בעוד
שעתיים. חשבתי לנמנם, או לקרוא איזה ספר לשם שינוי, בקושי היה
לי זמן לפריבילגיות האלו בזמן האחרון.
צלצול הטלפון אילץ אותי לקום בכל זאת. עניתי בעצלות יתרה
לטלפון, מנסה להחביא את הפיהוק כדי שה"הלו" שלי לא יהיה יותר
מדי ארוך.
"ענת?" זו ללא ספק לא הייתה שיחת חולין לפי טון דיבורה של
אמא.
"כן?" עניתי בהססנות.
הקול שלה היה מאוד חלש, עייף. "ניסיתי לתפוס אותך מהצהריים."
"כיביתי את הפלפון, היה מלא עבודה היום..." שוב התחלתי להתנצל,
הרי בשביל זה עזבתי את הבית, להפסיק להתנצל על... "קרה משהו
לרועי." השתתקתי. פתאום שום מחשבה לא עלתה לי בראש, ריק מוחלט,
הלב שלי התחיל לדהור, חיכיתי שהיא תמשיך והיא שתקה. "מה קרה?"
כמעט צרחתי לשפופרת.
"אני עכשיו בסורוקה," היא המשיכה בקול קטוע, "הוא עכשיו בחדר
ניתוח."
"אבל מה קרה לו?" אפילו עכשיו היא לא מסוגלת לדבר ישירות.
"אני לא יודעת, לא אומרים לי פה כלום." לפתע היא נשברה,
לראשונה בחיים שלי שמעתי את אמא שלי בוכה.
"אני כבר בדרך." סיננתי לשפופרת תוך כדי ניתוק. בבת אחד כל
העייפות נעלמה. תפסתי את התיק ורצתי לאוטו.
התחלתי בתחרות מטורפת עם הלב שלי, מי יותר מהיר. קיללתי כל
רמזור אדום שנאלצתי לעצור בו. נסיעה של שעתיים עשיתי ב-50
דקות, למרות שלי זה נראה כמו כמה שעות טובות.
בדרך שמעתי בחדשות ברדיו ידיעה על חייל צה"ל שנפצע קשה בחדירת
מחבל למוצב צה"ל שליד כפר דרום, חייל נוסף מת מפצעיו בביה"ח,
לא אמרו את השמות שלהם. לחצתי על הדוושה חזק יותר. מחלק
מהרמזורים החלטתי להתעלם ולבסוף הגעתי. כמובן שחניה לא הייתה,
עצרתי על אחת המדרכות, ובדרך הרסתי את השסי.
התקשרתי לפלפון של אמא שלי לברר איפה היא, הוא היה לא זמין.
ניסיתי לפלאפון של רועי.
"הלו.." שמעתי את קולו.
"רועי, אתה בסדר?"
"לא, לא עליתי על מטען, לא ירו בי וגם לא נחטפתי, אז תשאירו
הודעה אחרי הביפ." צחוק מתגלגל נשמע ואז בא הקול הצורמני שמבשר
שאפשר להשאיר עכשיו הודעה. מזמן כבר אמרתי לו לשנות את ההודעה
המפגרת הזו.
ניתקתי בעצבים ורצתי לכיוון חדר המיון. לפקידה במודיעין לקח
הרבה יותר מדי זמן להבין מה אני צועקת עליה ואת מי אני צריכה,
אך לבסוף היא הפנתה אותי לחדר התאוששות. לא ממש הבנתי את
ההוראות שלה אבל בסוף הצלחתי למצוא את המקום. ראיתי את אמא שלי
יושבת לבדה על ספסל עם ארבעה מקומות ישיבה, ראשה בין ידיה,
כשהתקרבתי יכולתי גם להבחין ברעידות. היא שמעה את הצעדים שלי
וקמה לקראתי.
נעמדנו אחת מול השנייה. לשבריר שנייה רציתי לחבק אותה, אבל
נשארתי לעמוד במקום. היא כנראה הבחינה בתנועה הבלתי רצונית
שלי, אבל בחרה להתעלם.
"הוא בתרדמת", היא מלמלה, "מגדירים אותו קשה אבל יציב. הרופא
הסביר לי מה עשו לו, אבל לא הצלחתי להבין מילה ממה שהוא אמר."
"אפשר להיכנס אליו?" שאלתי. היא הנידה את ראשה. "אי אפשר
להפריע לו עכשיו. הרופא הבטיח לי שהוא יגיד לי מתי יהיה אפשר.
אני לא ראיתי אותו מאז שהגעתי לכאן, הם לא נותנים לי לראות את
הילד שלי." שוב היא נשברה והתיישבה בחבטה על הספסל, חופנת את
ראשה בידיה. שלפתי טישו שהכנתי מבעוד מועד והגשתי לה. היא לקחה
אותו מידי והרימה מבטה אליי. עיניה האדומות יקדו במסדרון
האפלולי. כיסיתי אותה במעיל שלי והצעתי לה קפה מהמכונה; היא
סירבה בשקט.
פניתי ללכת לחפש את הרופא כשראיתי מעבר לפינה קצין בדרגת סרן
ורופא בחלוק ירוק צועדים לכיווננו. לקצין הייתה כומתה סגולה,
כמו של אחי. קיוויתי שהם לא באו לבשר לנו את מה שהייתי בטוחה
שהם הולכים לבשר לנו.
"גברת טמיר." הקצין דיבר ראשון. אמא מיד קפצה על רגליה ונעמדה
מול שני הגברים. "שלום, אני אבי, המפקד של הבן שלך." אמא שלי
הייתה עצורה בכל חלקי גופה, מחזיקה את עצמה בכוח. "אנחנו רוצים
לעדכן אתכן במה שקרה." הוא חיכה לתגובה, אך שתינו שתקנו.
"היום בשעה 16:57 הצליח לחדור מחבל אל המוצב בו רועי שהה. רועי
וארקדי, החייל השני שנפצע, היו באותה עת בחילופי משמרות. ארקדי
עלה לשמירה להחליף את רועי. רועי היה הראשון שהבחין במחבל וקרא
לו לעצור, המחבל פתח מיד באש..." בשלב הזה אמא שלי כבר לא
הצליחה להחזיק מעמד. היא זינקה על הסרן הצעיר, בחור בן גילי,
אפילו פחות, והחלה מכה אותו, צורחת: "איך נתתם לזה לקרות?
באמצע היום? איזה מין חיילים אתם? איזה מין מפקד אתה?" אני
ניסיתי לתפוס אותה. אבי לא נלחם בה, הוא אפשר לה להכות אותו.
סביר להניח שהוא הרגיש מספיק אשם גם בלי אמא שלי. לבסוף הצלחתי
להשתלט עליה והושבתי אותה חזרה אל הספסל. התיישבתי לידה, מחבקת
אותה.
"בבקשה, תמשיך. אני מצטערת." ביקשתי מהסרן.
"זה בסדר, אני מבין." הוא קירב את הספסל שעמד צמוד לקיר הנגדי
והתיישב עליו בסמוך אלינו. גם הרופא התיישב. "המחבל החל
לירות," הוא המשיך קצת יותר בעדינות וברגש, "רועי וארקדי נפגעו
מהמטח הראשון, ארקדי בראשו ורועי בחזהו. המחבל הספיק גם לזרוק
שני רימונים, לפני שרועי, שעוד היה בהכרה, הצליח לפגוע בו. את
שארית העבודה עשו שאר חברי המחלקה שיצאו מחדר המועדון לשמע
הרעש. כל הסיפור לקח 90 שניות, מרגע שנורתה הירייה הראשונה ועד
שווידאו הריגה של המחבל.
"כוחות הרפואה הגיעו לשם בתוך שמונה דקות, ולסורוקה הוא הגיע
בדיוק שעה מרגע הפגיעה. עכשיו ד"ר שטרן יסביר לכם את הצד
הרפואי." הוא העביר את רשות הדיבור לרופא.
"רק בעברית", הספקתי לסנן לפני שהוא התחיל לדבר. הוא הנהן
בהבנה.
"רועי נפגע בחזהו מקליע של רובה קלצ'ניקוב, מה שגרם לחור כניסה
גדול יחסית, כמו כן חלק מהרסיסים של הרימונים פגעו בו, בעיקר
בידיו וברגלו השמאלית." צרחות וקריאות ברוסית קטעו את ד"ר
שטרן, הבנתי שהוריו של ארקדי קיבלו את הבשורה.
"אבל לא פגעו בשום איבר חיוני," הרופא המשיך. הסתכלתי עליו
במבט שופט, אך שתקתי. "עכשיו, הפגיעה בחזה הייתה קצת יותר קשה,
הריאה השמאלית שלו נפגעה ונוצר מה שנקרא בעגה הרפואית TENSION
HEMOTHORAX - חזה דם בלחץ, כלומר הריאה התמלאה בדם ונוצר עליה
לחץ מאוויר שהתמלא במרווח בין הריאה לחזה ונוצר תמת ריאה." אמא
שלי השתנקה והוא מיד המשיך, "מצב שהוא הפיך אם מטפלים בו בזמן.
הרופא בשטח ביצע בזמן פרוצדורה כירורגית זעירה שנקראת טרוקר,
כלומר החדרת צנתר חד כיווני לחזה שגורם לאוויר, שהתמלא בין
הריאה לחזה, לצאת אל מחוץ לגוף. וכך חוזר נפח הריאה לקדמותו.
בשל הפרוצדורה הזו הפינוי לקח קצת יותר זמן, אבל זה גם מה
שהציל את חייו. בביה"ח קיבלנו אותו..."
"בקיצור הוא ייצא מזה?" נמאס לי לשמוע את כל הבולשיט הרפואי
הזה, להסברים האלה יהיה לנו מספיק זמן אחר כך.
"כרגע אנחנו צריכים לחכות שהוא יתעורר מהתרדמת ולבצע מספר
בדיקות..."
"הוא יחיה?" סבלנותי פקעה.
"אני מאמין שכן. זה ייקח קצת זמן, אבל בסוף הוא יחזור לתפקוד
מלא, ככל הנראה לא נגרם נזק כלשהו למוח או נזק בלתי הפיך
לריאה."
"אמא, הוא יהיה בסדר", לחשתי לה באוזן כאילו היא לא שמעה לבד.
רציתי להרגיע אותה, רציתי להרגיע את עצמי.
"רועי תפקד מצוין", עכשיו הקצין שוב דיבר, "למרות שהיה לנו
מחדל עצבני, הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ויכול מאוד
להיות שהוא אפילו יקבל צל"ש על האירוע הזה."
על כל השאלות על איך ולמה החלטנו לוותר הפעם, גם לזה יהיה זמן
אחר כך. עכשיו רצינו להישאר לבד. הקצין עוד הציע לנו לשתות
וסירבנו בנימוס. ביקשתי רק מהרופא שיגיד לנו מתי יהיה אפשר
להיכנס לראות אותו. הוא אמר "כמובן" והם הסתלקו. נשארנו לבד
בדממה של ביה"ח. מרחוק עוד שמעו במעומעם את זעקות הכאב של אמא
של ארקדי.
ישבנו שם במסדרון הארוך צמוד לדלת הכניסה לחדר ההתאוששות בשקט
מוחלט, אני עדיין החזקתי את אמא שלי שראשה עדיין היה חפון
בידיה ושתקנו.
כל הבעיות שלי - המינוס, הלימודים, העבודה - התגמדו ונראו לי
כל כך מגוחכות. הכעס הנורא שהיה לי על אמא שלי נמוג לחלוטין.
עכשיו כשהסתכלתי עליה היא נראתה כל כך קטנה, סגורה בתוך עצמה,
אני מחזיקה אותה, עוטפת אותה באהבה שלי. כן, אהבה, זה היכה
אותי בצורה שלא ציפיתי לה. אני אוהבת את המשפחה שלי, עם
המניפולציות של אמא שלי, עם האפטיות של רועי, אני אוהבת אותם.
אמא הייתה שם תמיד בשבילי ותמכה בי, והנה סוף סוף אני תומכת
בה, אני מחזיקה אותה. הבנתי שזו דרך דו סטרית, וגם אם היא
לפעמים מתערבת בחיים שלי בלי שאני ארצה זה רק כדי לעזור לי,
שיהיה לי טוב, שיהיה לה טוב. טוב לה כשטוב לי, כי היא אמא שלי.
ולי טוב כשלה טוב, כי אני הבת שלה.
ד"ר שטרן ניגש אלינו והודיע לנו שרועי התעורר, אפשר להיכנס
אליו. מיד קמנו ופנינו לכיוון שעליו הוא הורה לנו. הלכנו,
תומכות אחת בשנייה, ונכנסנו לחדר. הוא שכב על המיטה. חיוור,
שפתיים יבשות, סדוקות מעט, השער המתולתל הקצר היה פרוע. אבל
העיניים הירוקות מלאות חיים כתמיד. הוא הבחין בנו וחייך חיוך
קלוש.
"מחובקות? הייתי צריך לקבל כדור כדי שזה יקרה?" הוא אמר בקול
חלש. כולנו התחלנו לצחוק.