1990. לפני כמה ימים מלאו לי 6 אביבים, עליתי לכיתה א'. בחוץ
השמים קדרו, הרוח נשבה, וטיפות טיפות יצרו שלוליות שלוליות.
השעה היתה 1:30. שעון בית הספר צילצל. בזה אחר זה יצאו הילדים
בריצה קלה מהשער. בבית חיכה להם מרק עוף ואמבטיה מלאה עם בועות
סבון. גם אמא שלי חיכתה לבואי, עשרים ושמונה סיבובים של שלוש
מאות שישים מעלות ביצע השעון, עד שאמא שמעה את פעמון הדלת.
עמדתי בפתח, רטוב כולי מכף רגל ועד ראש, ואמא, במבט של כעס,
שאלה לאיחורי.
הסברתי לה שבדרך, בשביל בית הספר, הבחנתי בנמלה קטנה שלא
הצליחה להמשיך בדרכה בגלל שלולית גדולה, ושעזרתי לה לחצות את
השלולית כדי שתוכל להגיע לילדיה. אמא טרפה אותי בנשיקות
דביקות, ומאז בכל חורף, עם היורה הראשון, היא מספרת לי...
שעזרתי לנמלה קטנה לחצות שלולית ביום חורף רטוב.