מי זאת עולה מן הרפאים
רטושה ומותשת תבליחי מלב אפלה בברכיים לאות
בנפש נצרבת,
נחרכת, עוטה שתיקתך
כצל משתוחח, לואטת כבויה
בדמי עלומיך
עינייך כספר פתוח אומרות את תלאות היגון.
מכאובים נפרשים לרווחה בעד זוג אישונים סגרירי
כזוג גחלים לוחשות את שאין בך הכוח לשאת
יפהפיה ונקרעת.
לילה תבואי
צועפת, שוקטת
דוויה דהויה
עדויה בתוגת מסעך
מורא משאך ושברון ימיך.
מי יתן אור ליופיך,
יתיר צוהר צחור אל פיסת שמים נשכחת
ולא יהיה זה דמיון ואל יהיה זה חלום
ולא תעתוע, ודרור לאושרך
ולא אגדה
מי יקרא שחוק לעיניים דומעות
ישאך עבר אופק צולח ורענן
אל חוף מבטחים,
עד סוף העולם
שבויה וזוהרת
בכאבך
לעולם לא תצעדי לבד |
