ההמולה בחוץ גומעת את השקט
שהיה בתוך ראשך
נשחקת התמונה היחידה
של עירך בוכה

כבשה שחורה מכל בנות העיר
שכונה זועקת לעזרה
אתה תמיד חוצה אותה
באדישות של חץ מורעל

ובשכונה מלון ישן בניין
שמתפורר למראה השכחה
של אנשים שנהנים
מבנייניה התמירים
היומרנים
של השכונה החדשה

ובמלון בחדר מסודר מדי
אתה עומד מהחלון מביט החוצה
מברר את פשר הרעישה

מחכה לה כבר תריסר דקות
תריסר דקות יותר מדי לטעמך
ושוב אתה תוהה האם בכלל כדאי

ואז היא מופיעה
כמו בסרט די ישן
שראית כבר מזמן
וזה נחמד שהמילים
נאמרות כמעצמן
ואין לך נתיב
להיאבד בו

והסיגר שלאחר דבר
יכול ללא ספק הוא להעיד
שהציחוק לא התעלה
בשום פנים על ציפיותיו

וכך נגמרת עוד פגישה
בחדר מסודר מדי
בבית מלון שהוא בניין שמתפורר
למראה סבלה

של הכבשה הכי שחורה בעיר
אותה שכונה שמבקשת להסתיר
את שנהיה ממנה עם חלוף הזמן

ומה נהיה ממך
כמו הבניין המתפורר
כמו אותו עיוור עובר
באדישות
במרוץ הזמן
אתה מפסיד
והסיגר יכול עלייך להעיד