בללבות ההמונים פועמת שאיפה אחת: השאיפה לחוש את ההתרגשות
שאוחזת אותם בהיותם מאוהבים, בהיותם אוהבים ובהיותם נאהבים
באותה פעימה בלתי נשכחת.
למה נולדנו אנו בני האדם, אם לא להתרגש? אם לא לתת מעצמנו
אהבה?
אם לא לקבל את חום השמש בברכה ואת רוך השלג ברעידה?
מה אם אנו בני האדם נוכל לחלק זה לזה מחמאות,
ברכות ונוקיר איש את רעהו?
מה יקרה בעולם מוכה וויכוחים וצביעות
אם נצבע אותו בחיוכים וצניעות?
קוראת ציפור הדרור שבמעמקי נשמתנו לתת לה דור,
קורא השכווי מוקדם השקם בבוקר לחופשי ואף הסוס יאור
משמיע קול מתוך אגם קפוא ומעורר פליאה בנשמתי.
אם רק ניווכח בדבר אחד:
שאם לא אנו בני האדם נהיה לעמדה ומשענת איש אל רעהו
כי בדמנו זורמת אותה הבקשה לאהבה, מי יבוא לעזרנו?
מי אם לא אנו ניתן כתף לזמן של בכי ונכין הממחטה?
מי אם לא אנו נחוג ביחד ביום האהבה?
נולדנו קשורים בהיותנו בני-אדם בחוזה של אנושיות ניצחת.
עלינו להודות בכל בוקר של אביב על היותנו רואים את ניצני
התפרחת.
החיים הם פלא של פריחה בכל רגע ונשימה.
אנו מעל לבני תמותה הופכים בהיותנו בלב את הנצח משמרים.
אך ישאל כל איש ואישה: כיצד אהפוך להיות נצחי, בבקשה!
אין שום בעיה אגלה את הכלל הטמון בסוד האהבה-
הקשבה:
ההקשבה להפצרות השונאים ונשיקות האוהבים,
אשר ברוך תרכך את הנוקשה
ובעדינות תעדן את הגס והמתנשא.
הקשב אומר הנני לעצמי לפעימות ליבך ותשכיל
להבין שהנך אהוב על רבות מאנשי התבל
על-כן הסר נא דאגה
וחייה את חייך מתוך מקום של עוצמה ואהבה. |