הם ישבו יחדיו
בוהים בתמונה הישנה על קיר מט ליפול
הם ידעו שהם מוכרחים
חייבים לדבר
ולו למספר דקות
על יום האתמול
המריבות הללו הוציאו אותה מדעתה
אי אפשר בצורה כזו להמשיך
אבל איך תומר לו מה באמת היא חושבת
מרגישה
היא הציצה בפניו
וידעה שהסוף קרב
והרי כמעט כל יום מצאו הם את עצמם
במריבה
למרות שידעה בליבה
שאוהב אותה
שלא פעם קנה לה מתנה יקרה
לקח אותה למסעדת יוקרה
ולא פעם ולא פעמיים
גם נסעו לבלות בכפר או מחוץ לעיר

אך היא שתקה
ורק מילה אחת לחשה
אוהבת אותך..

היא ידעה ששמע
את לחישתה הדקה
אך שתיקתו העיקה
על חזה
והיא ירדה מהמיטה
וניגשה למטבח הקטן
להכין לה דבר מה ..

היא שמעה את טריקת הדלת
ודמעה ירדה מעינה
זהו הוא הלך חשבה
האם יחזור
האם ישוב אליה
והיא רק טיגנה את החביתה
על מחבת ישנה..

השעות נקפו
והוא לא שב
היא קיוותה בליבה
שאולי משהו יקרה
משהו יחזיר אותו אלייה
ואז זה קרה

קול חבטה נשמע
היא לא ידעה מה בדיוק נפל
אך היה זה מהחדר הסמוך
חדר השינה
והיא כל כך לא רצתה לגשת לשם

להביט על המצעים הסתורים
להביט על הכרים
לנשום את ריח גופו
את תשוקתו
הבוערת עדיין בתוכה
בליבה
בנשמתה
ובתוכה

אך מה שם לעזעזל קרה
אט אט כמעט בזחילה
רגל גוררת רגל
היא עלתה מדרגה מדרגה
אל חדר השינה

התמונה של אביו
עמדה שם מרוסקת
לחלקיקים..
הזכוכית מנופצת כולה
שבורה על המיטה

היא הביטה כלא מאמינה
כמעט עשור שנים היא עמדה שם
דבוקה אל הקיר
ולא פעם הרהרה לעצמה מחייכת
האם אכן מישהו הדביק התמונה
והרי מעולם לא זזה
גם לא כשמשב רוח חזק העביר טלטלה
על כל הבית
ולא פעם העציצים רעדו
ואף נפלו ונשבר
אך התמונה על הקיר לא זזה..
ועכשיו דווקא היום
נפלה בחבטה עצומה
ונשברה לרסיסים..

מבטה חלף על תמונתו של אביו
נזכרת באהבתו
כמה חום ואהבה העניק לה
תמיד חייך
ותמיד היה לוחש על אוזנה
בשקט שאף אדם לא ישמע
יקירה בני שובב נורא
מופנם מעט
לפעמים חצוף
אך דעי לך שאוהב אותך בלי סוף

ודמעות חנקו את גרונה
כמה צדק אביו
איך לא הבינה את אהבתו ..
איך לא ידעה

ועכשיו התמונה מוטלת על הרצפה
והיא הבינה את גודל האכזבה
של אביו מבנו
ואולי גם ממנה
הרי לא פעם הפציר בפניה
ביקש התחנן
שילמדו לסלוח אחד לשני
לדבר בינהם
והרי למה אליעזר בן יהודה
המציא מילים...

היא אספה את שברי הזכוכית
זרקה לאשפה הקרובה
ניקתה את האבק מעל התמונה
ובכתה כפי שלא בכתה גם כשהלך הוא בדרכו האחרונה...

היא לא ידעה כמה זמן  ישבה שם
על הרצפה הקרה
מחזיקה בידה את תמונתו של אביו
שהיה גם לא פעם אביה
ולפתע חשה נגיעה

בתחילה לא הבינה מהיכן הגיעה אותה היד
ומי זה
אולי חלום אולי דמיון
והיא הרימה מבטה
הוא עמד שם בוהה בדמותה

מחזיקה את תמונתו של אביו בידה
וחיבק את מותנה
אוהב אותך יקירה
אוהב עד כלות הנשימה
סלחי לי אהובה

האם תוכלי למחול לי על טפשותי
למחול לי על כל מעשיי
יודע את צערך
את כאבך
את אהבתך

אך יודעת את מה קשה לי הפרידה ממך
ומה קשים לי מילותיי
ללחוש על אוזנך
לומר את שליבי מבקש דורש מולך

והיא רק שתקה
נתנה לו לגעת עוד ועוד בגופה
בליבה בנשמתה
ורק הביטה בתמונה
ולחשה תודה אבא...
שהשבת לי אותו חזרה..