הסרט שוב רץ, כנראה שבפעם המיליון, ואני עדיין לא מצליחה
להבין למה.
אי אפשר להגיד שלקחתי את השלט ולחצתי על Rewind ואז אפילו
לחצתי על Play, לא הייתה לי כל כוונה כזאת.
מה יש בי בכלל שגורם להקרנת הסרט הזה שוב ושוב, פעם אחר פעם?
ואותה ההרגשה מחלחלת, הרגשה של בלבול, הלם ועם זאת אף טיפה של
הסמקה מההחמאה שבאה עם העניין.
אבל זה לא מרצה אותי. לא משנה כמה פעמים יחמיאו לי, אני אשאר
בדיעה המקובעת שלי שאני לא-כלום, שאינני שווה דבר.
את מה שרציתי בדרך כלל קיבלתי, הכל פרט לדבר אחד או שניים.
בסופו של דבר הפסקתי גם לנסות.

צריך לפעמים לדעת לוותר, למדתי את זה על בשרי. וויתרתי המון,
על הכבוד שלי, על הרצון שלי, על האושר שלי.
בסופו של דבר הפסקתי לוותר. אם לא מצליחים, אין טעם להמשיך
ולנסות. בעיניי זה לא היה כישלון, אלא למידה לפעם הבאה.
אבל אחרי זה נאטמתי. היה נדמה לי שזה לא ישתנה, ועד עכשיו זה
המצב.

ידעתי שמשהו כזה יקרה עוד פעם, בלי שהתכוונתי אפילו. זה לא
בשליטתי.
מה כבר יכלתי לעשות? הידיים שלי כבולות כשזה מגיע לזה, אני
חלשה, חסרת כוח.
אולי יום אחד אלמד לחיות עם זה.

לפעמים אני שואלת את עצמי- למה הדברים חייבים להתרחש כך?
עשיתי משהו רע שגורם לזה?
מה אני בעצם משדרת שגורם לחוסר ההבנה הזה?
איך אני לא קולטת את זה קודם?
כנראה שאני באמת עיוורת. אני בקושי שמה לב למה שקורה סביבי.

ובכלל, איך מתמודדים עם זה עכשיו? מה עושים, מה הלאה?
אם זה באמת היה סרט אמיתי, הייתי פשוט לוחצת על Stop או Pause
והכל היה נגמר. אבל בחיים זה לא כל כך פשוט.
זאת לא טעות שאני צריכה לשלם עליה, אי אפשר להגיד שזה באמת
באשמתי. בסופו של דבר, העולם מעוות.
ואני, אני לא מאמינה בפאטליזם.
אני מאמינה שהכל בידיים שלנו, שאפשר לשנות, אבל לא תמיד אפשר.
כנראה שאני שוב אצטרך לחכות לסוף הסרט.