בחירה תמיד עומדת לפניך.
בין אם ללכת בדרך הימנית או השמאלית, הטובה או הרעה, זו שמלאה
בעצים מלבלבים או זו שהגשם מעליה שוטף עצים יבשים.
לצרוח על העולם שיעזור לי לבחור, אך העולם לא עונה - אדיש לחיי
ולמלחמות המתחוללות בתוכי. מלחמות אשר לא יכולות לצאת לאוויר
העולם ויראו אור רק בין מקשי מקלדת קרים ולבנים אשר נהפכו
לאוזניים הכי טובות.
דרך הישר. הדרך שבה כולם מנסים ללכת, מנסים לא לסתות ממנה.
הדרך שמספרים עליה שאסור לרדת ממנה כי אם יורדים ממנה יותר מדי
אי אפשר באמת לחזור. כולנו נולדים לדרך הזאת - הדרך היפה
המרוצפת בלבנים צהובות אשר מספרים כי אם נשאר עליה נגיע לקוסם
שיחזיר אותנו הביתה.
אין מקום כמו הבית!
אין מקום כמו הבית.
אין מקום כמו הבית?
אך שום בית לא יהיה בסופה של הדרך הזאת. הקוסם הוא רק מיתוס
שנעלם כאשר הלבנים הצהובות מתחילות להשתנות. בהתחלה הן לא כה
צהובות - אנשים רבים הלכו בהן, רבים מידי. אך ככל שמתקדמים
רואים כי הצבע מתבהר. תקווה? לא. רק חוסר באנשים שנשארים על
הדרך ולכן הדרך נקייה.
ואני מנסה. מנסה כל כך להמשיך בדרך הזאת. מגיע ללבנים כה נקיות
ומצוחצחות, אך שומר סף אכזר נעמד מולי.
השומר לא נותן לי להמשיך בדרכי. הוא אומר כי הוא, החיים, לא
ייתן להמשיך כאן וכי עלי לרדת ממנה.
אבל אם ארד ממנה לא אוכל לחזור, אני אומר לחיים, אך הוא מתעלם
ממני. נשאר כמו שהוא, לא משתנה ולא מקל.
אני מנסה למצוא דרך להתעלם ממנו, לעבור דרכו - הדרך רחבה, אולי
אוכל לעבור מסביבו. אך לאן שאפנה עוד ועוד מכשולים.
לעצור או לרדת מהדרך?
תמיד יש בחירה. תמיד. מאחורי החיים הדרך נראית כה מזמינה ואפשר
כמעט לשמוע אותה קוראת לך - בוא אלינו. הצטרף אלינו, לך עלינו.
לא היו לנו מבקרים כל כך הרבה זמן.
אני מנסה, אני צועק אל הדרך, אני חסום!
המשך בדרכך, אומרת הדרך בחזרה, אני מחכה. אך קולה של הדרך
דועך. החיים חוסמים את קולה, לא נותנים לה לדבר.
אני יכול לעצור כאן, לחכות שהחיים יתייאשו ממני. אני יכול
להלחם בחיים, למרות שהם קשים. אני יכול לרדת מהדרך, וזו
האפשרות הקלה והמהירה.
צעקות חודרות אל השמיים המתנשאים ממעל - עזרו לי לבחור! עזרו
לי לצאת מכאן! סלקו את המכשולים.
אין קול ואין עונה.
ההחלטה היא שלי ואין מי שיכול לעזור לי - רק אני בעולמי שלי.
נאבק בתוך עצמי - מהשמיים אל תגיד ישועה. אז אני מחליט להיאבק,
כי זה הדבר הכי נכון לעשות. החיים לא יעלמו והדרך מזמינה מדי
מכדי לרדת ממנה.
הנשק שלי מוכן - לא רובה, אקדח, חרב, קשת או חנית.
כלי הנשק שלי טובים מכך. מאחורי המקשים הלבנים ומאחורי מסכי
זכוכית מסתתרים להם אנשיי הרבים. אנשים אשר עוזרים. וכך,לאט
לאט, אחד אחרי השני, הם נהפכים לכלי נשק מטילי מורא - חרב ביד
אחת, קשת ביד השניה, אשפת החצים על גבי.
אני נאלץ להלחם בחיים.
והפעם - אין לי ברירה. אפילו לא אחת.