קול זעקה קורע, בכי תמרורים,
נפרדים מהרצועה, מקום מגורים.
הכאב ללא נשוא, חודר לורידים,
מזדהים עמוקות עם כאב המפונים.
הזעם פורץ, מאבדים עשתונות,
הלוחמים מבליגים, סופגים עלבונות.
נוער נטול רסן בוחר במאבק,
מאבד את צלמו, החזון שבק.
הרבנים מתעלמים, אחרים מלהיטים היצרים,
מנהיגות שנוטלת סיכונים חמורים.
מדוע לא מנעו את ביזוי החיילים והשוטרים
וקבעו שלשם שמיים אין מעצורים?
"קרע בעם", מיני הצהרות,
לא מרפים מהעם, מבשרי גזרות.
הצער הוא רב, מובנת ההתייפחות,
אך פריקת עול בזויה אינה הדרך להזדככות.
ייזכרו גם הם באותה 'שנאת אחים'
אשר הביאה על עמינו שואה וייסורים.
אוגוסט 2005
התפרסם ב-NRG מעריב, 21/08/05 |
