מתי אנחנו יודעים שהתבגרנו?
כשהלב שלנו נשבר? כשחומות הרגשות נפרצות ורסיסי רגש עפים לכל
עבר עד שלא נותר דבר בפנים? כשאנחנו מרגישים שהתרוקנו? האם
להיות גדול משמעו להבין ולדעת שאתה קטן? האם להיות גדול זה
לחיות ללא רגשות כי את כל הרגשות בזבזת על אדם אחד שפגע? האם
להתבגר זה כשכבר אין על מי לחשוב אלא רק על מה לחשוב? האם
להיות גדול משמעו לדעת שדבר לא ישתנה? האם להיות גדול משמעו
לדעת שכבר אי אפשר לחזור לעידן התמימות, שכבר אי אפשר להיות
"הנסיך הקטן"? האם להתבגר זה אומר שמפסיקים לבכות? כמו ילד
שמבין שאם יבכה אמא לא תקנה לו סוכריה, כי הבכי לא עוזר.
מבינים שהדמעות זולגות לחינם. כשמתבגרים בוכים בגלל קיצה של
אהבה, בגלל אובדן של אדם יקר שנטמן באדמה. אך שוב, כמו בגיל
שלוש, מבינים שלדמעות אין משמעות, ושום דבר לא יחזיר את העבר.
ופשוט מפסיקים לבכות.
האם להיות גדול אומר שמקבלים את המבט החלול הזה בעיניים? המבט
מלא הצער שנמצא אצל כולנו אך חלקנו משתדלים להחביא אותו יותר
מאחרים. מתביישים בו. חושבים שהוא נמצא רק אצלנו. לכן מסווים
אותו בעזרת חיוך מזויף. הופכים להיות צבועים כמו כולם. כי ככה
זה נורמאלי.
כשהייתי קטן חשבתי שכשאגדל אדע הכל. שכשאגדל אנשים כבר לא
יסתירו ממני ולכן אהיה חכם ומלא בידע. וככל שהבתגרתי הבנתי
שידעתי הכל כשהייתי קטן. ככל שהתבגרתי הבנתי פחות וידעתי יותר.
פתאום משחור ולבן נוצר גם אפור וכבר לא ידעתי במה לבחור.
האם להיות גדול משמעו לשאוב את כל הצער של האחרים?להיות רגיש
לצער של כולם ולהצטער איתם? לראות רק את החלק השלילי בכל
תמונה. לראות ילדים משחקים וצוחקים אך לשים לב רק לילד שעומד
בצד כי לא שיתפו אותו. או שמא זה נחשב דווקא להיות קטן?
להיות גדול כנראה זה לשים לב רק לדברים הלא חשובים, לראות
ולהעריץ רק את הדברים הגדולים (כמוך) ולא לשים לב לדברים
הקטנים שחשובים יותר. כי כל הגדולים כבר מזמן לא שמים לב
לדברים הקטנים. מתי הפכתי לגדול?
אמא! אמא! מתי אהיה קטן?