תמיד אהבתי סודה. מאז שהייתי ילד קטן. זו היתה מן אובססיה
למשקאות מוגזים. לא משנה, מתוק או לא מתוק, העיקר שזה יהיה
מוגז עד הסוף.
אז כשהמוות בא אלי בתור מן משקה כזה שחור דומה לקולה, לא, לא
הופתעתי כל כך. איך ידעתי שזה המוות? כשהוא יגיע אליכם, גם אתם
תדעו. האמת, גם לא הרגשתי את אותו "פחד מקפיא" מוכר מהספרות
הרומנטית חודר לי לעצמות, מהסוג הזה של
אוי-לא-אני-הולך-למות-איזה-מסכן-אני. הוא פשוט לא בא. המוות
סיפר לי שלפני כמה זמן נתנו הוראה מגבוה להפסיק לבוא בתור שלד
מכונף, זה פשוט לא טוב לתדמית: אז כל מלאכי המוות (כן, יש יותר
מאחד - זה לא כל כך פשוט עם המצב הדפוק הזה שאיזה כל עשר שניות
מת מישהו...) החליטו להופיע מעכשיו באיזו מן צורה מרגיעה כזאת,
שבאמת משקפת את העובדה שהמוות הוא חלק מהחיים. למרות שלא
פחדתי, הרגשתי שאני צריך לסגור כמה מעגלים אחרונים, לא ידעתי
בדיוק מה, אבל ככה יצא. להפתעתי, מוות הסכים.
"כל הזמן מבקשים את זה ואני מניסיון יודע שאין טעם להתווכח...
'יש לך עשרים וארבע שעות'", הוא דקלם ברשמיות משועממת, "..לא
שאני באמת יודע מה זה אומר, אבל..."
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"אף מושג זמן לא היה ממש מובן לי מאז שאני זוכר את עצמי-"
"זאת אומרת שאתה אפילו לא יודע בן כמה אתה?"
גם בלי שהוא קילל אותי בחוסר סבלנות ידעתי שזאת היתה שאלה ממש
מיותרת.
בכל מקרה, אחרי שהלכתי לישון, לא היו לי חלומות וכשקמתי בעשר
בבוקר, התנהגתי כאילו כלום. שטפתי פנים, הקאתי את ארוחת הבוקר
שלי מיד אחרי שגמרתי לבלוע אותה וכו'. הכל כרגיל. הודעתי למשרד
שאני לא מרגיש טוב והלכתי לטייל ברחוב. אחרי עשר דקות התייאשתי
וחזרתי הביתה וצפיתי בטלוויזיה. לא שודר שום דבר מעניין, אז
ננעלתי על איזו טלנובלה חולנית, מנסה להבין מי זיין את מי.
בסופו של דבר נרדמתי. מוות העיר אותי. שאלתי אותו מה ההליכים.
הוא צחק וסיפר לי שבדרך כלל הוא מתלבט ולא ממש יודע מה
ההליכים, אבל במקרה שלי זה ממש פשוט - לשתות את המוות. לקחתי
את כוס הקלקר חד-הפעמית ליד והסתכלתי על המשקה המוזר. זה היה
פשוט שחור במצב נוזל - לא כמו קולה שיש בועות ואתה רואה שהצבע
האמיתי הוא חום - בזה לא היו בועות. וגם אם כן היו, אני לא
חושב שהיו רואים צבע אחר חוץ משחור. ולמרות שלא היו בועות,
ידעתי שהמשקה מוגז. פשוט ידעתי.
"נו, יאללה, בוא נגמור עם זה, הא?", אמר המשקה, "עוד מעט יש לי
איזה אחת שאמורה למות מתאונת באנג'י - אני אמור להיות המספריים
המסתוריים שחותכים לה את החבל."
בלי לשאול שאלות מיותרות גמרתי את המשקה בלגימה אחת. זאת היתה
הסודה הכי חזקה ששתיתי בחיים שלי - הגרון שלי הרגיש כאילו
דוקרים אותו באיזה מיליון סיכות קטנות. אחרי זה השחור הציף לי
את כל הגוף ומשך לי את היד לכיוון הדלת - אבל כשפתחתי אותה, לא
היו שם המדרגות המטונפות שמובילות לדירה שלי. היו שם מדרגות
מטונפות מסוכר ופופקורן, והיה לה ריח של סיגריות ומזגן. הם
הובילו לאולם קולנוע חשוך ומטונף, שעל המרקע שלו ראיתי את
עצמי, בן חמש, על נדנדה חורקת בשחור לבן. ירדתי במדרגות, מועד
קצת על הרצפה הלא יציבה, והלכתי לכיוון הדלת בצד השני של
האולם, מעליה זהר השלט של ה"יציאה/EXIT" בצורה יוצאת דופן. הוא
זהר יותר ויותר ככל שהתקרבתי אליו, עד שפתחתי את הדלת, ויצאתי
ממנה.
אם אתה רוצה, מרדשים לך לצפות ברגעים האחרונים שלך אחרי שאתה
מת, כלומר, ההלוויה. אני רציתי. היו שם כולם - אבא, דוד איציק,
משה, החברה שלי לשעבר חגית ואפילו דודה רחל, שתמיד דוחפת לך
לגרון את החריימה המגעיל שלה, בין אם אתה רוצה ובין אם אתה לא
רוצה להמשיך לחיות.
מסתבר שמתתי ממנת יתר או משהו. בעל הבית מצא אותי יומיים אחר
כך, כשלידי בקבוק עם איזה חצי קילו קריסטל בפנים. מוזר.
תמיד אהבתי סודה. מאז שהייתי ילד קטן.