כוס יין מכסף, גדולה וכבדה. כמו בסרטים, בימים ההם, הימים
הטובים. שולחן ארוך כמעט ריק, ומצידו השני-דממה. אין שם אף
אחד. אך אילו היה...
לגימה חדשה, מכוס ממולאת מחדש. אני מרגישה שהיין הופך לדם שלי
עצמי. הם מתמזגים אחד בתוך השני, מתערבבים וגורמים לראשי ללכת
סחור-סחור. דבר כה פשוט שעושה כה הרבה, האלכוהול. הדבר שעושה
לי כל כך טוב, אולי בעצם הדבר היחיד שעוד עושה לי טוב, היום.
רבים אומרים שכשאני שיכורה אני מדברת שטויות. הרי זה ידוע
שמחשבותיו של אדם פיקח הן מילותיו של אדם שיכור. לפעמים מהרהרת
במשפט הזה, חושבת על כך ונעשה עצוב. כואב שאני לא יכולה להגיד
את האמת, כל האמת, כל מחשבותי אלא רק כשאני שיכורה. וגם אז איש
לא יתייחס לדבריי ברצינות, אז למה כל הציניות?
לצערי, בעולם שלנו פשוט יותר להשתכר מאשר לעמוד ולהתמודד עם
האמת, קל יותק לברוח מלעמוד ולשאת בתוצאות. אבל רק לפעמים כשרע
וכואב, להוציא כוס זכוכית, מארונית במטבח, ולמזוג יין. להתמכר
להרגשה הישנה. כשנוזל קר נשפך דרך פי, מחמם את דמי, זועק ויוצא
מעורי. הרגשה ישנה וטובה.
ואז, רק אז, אני רואה אך ורק את מי שאני רוצה. אומרת הכל
מהתחלה עד הסוף, טוב או רע, כמו שזה בלי ליפות מילים ולהפסיק
להעמיד פנים. בלי להסתיר, בלי להחביא ופעם ראשונה מזה זמן רב
בלי להתחשב, בלי להיות פוליטיקלי קורקט. רק את האמת. אולי בין
הפעמים היחידות.
ולמחרת אומרים לי שדיברתי שטויות. שאני לא מתכוונת, לא יודעת
על מה אני מדברת.
מעדיפה להיות שיכורה, ואם אי אפשר שיכורה אז לעשות את עצמי
טיפשה. אומרת ששכחתי את מה שקרה ושואלת אם אמרתי הרבה שטויות
אחרי השתייה, לקראת השינה. הרי אנשים לעולם לא יתייחסו ברצונית
לאדם שיכור, ולא יאמינו למילותיו, אז למה לטרוח ולהתאמץ? למה
פשוט לא להגיד את האמת?!