במחזה שהחל אי אז
ויסתיים אי פעם,
קיבלנו סצנה קצרצרה
אלתור ללא נושא
במה עם תפאורה בלויה
שאין לנו בה חלק
שלא שותפנו כלל בתכנונה

במה אשר עומדת
מנוכרת ממתינה
צינית ולועגת
לגיבור הבא
קלעים עטפוה בשחור
כאות לריק, לאבדון,
לדיכאון עמוק כבור


לצים קטנים
רקדו לאיד
במחול שדים
טמנו שם רשת
לשניים שבתום
לבמה ביקשו לגשת
מרסיסים לטוות חלום

לקול קריאות הבוז
של קנאי החושך
אשר אבדו על משכבם
המבקשים לבעול פירור של אושר
בבני האור יריקו אשפתם
וממתקפת רעל ושנאה
במו ידינו יצאנו יד ביד

ואור ירוק, חיוור ומהסס
מאיר את פנינו הנבוכים
והסמוקים מנשיקה
ועוד זרקור מחייך באפלה
מאיר בביישנות את כתפך החשופה
החפונה בכף ידי
ודיברנו רק אהבה

כמחוגי שעון,
שתנועתם אינה נראית
הקמנו תפאורה כאן לתפארת
ומכל המחזות שבעולם
בחרנו בחיים כצמד
כי זה מזער וגם מרב
וכל אשר ראוי בחלד

כי הבדידות על המפתן תרבץ
והיא אותו נחש קדמון
שינסה ללא לאות לקחת
את ניצוצות האור במסעם
וכנגדו הנשק הוא אחד
להיות תמיד יחדיו
אף פעם לא לבד.