עצרתי את הפרארי בחריקת בלמים ומשכתי אמברקס. המכונית האדומה
והנוצצת עשתה סיבוב של 180 מעלות ונעצרה ליד המדרכה, מול
הכניסה למועדון, מוכנה לחזרה הביתה. כמו תמיד הצלחתי לעשות את
זה באופן מושלם.
בחרתי בפרארי כי היא מאיצה מ0 ל100 קמ"ש בארבע שניות, וכשצריך
להמלט עדיף כמה שיותר מהר, והכי מהר זה פרארי, והכי פרארי זה
פרארי אדומה עם גג נפתח.
זינקתי החוצה בלי לפתוח את הדלת.
הנער שמחנה את המכוניות רצה את המפתחות, אבל נפנפתי אותו
ממני. אני על הפרארי שלי לא נותן לאף אחד לנהוג. ראיתי מספיק
סרטים בהם אלו שמחנים את המכוניות לוקחים את המכוניות הטובות
לסיבוב בעיר. רק זה חסר לי שאני אצטרך להמלט משם בזריזות
החתולית האופיינית לי, והוא יהיה באמצע נסיעת דאווינים בעיר.
השומר בפתח המועדון רצה לראות את ההזמנה שלי. שלפתי מהכיס
חבילת שטרות, הפרדתי ממנה שטר של מאה דולר, ואמרתי "הנה ההזמנה
שלי". הוא זז הצידה ונתן לי לעבור.

בדרכי פנימה מיששתי את המגנום 457 שהיה בנרתיק הכתף שלי. הוא
היה החבר הכי טוב שלי, והוא קיבל ממני את הכבוד המגיע לו.
הייתי מפרק אותו כל יום, ומנקה אותו בקפדנות. הוא הציל את חיי
הרבה פעמים, ואני התייחסתי אליו בהתאם.
לפני רבע שעה קיבלתי את הביפר מצ'ארלי. היה ביננו הסכם. כל פעם
שהמלאכיות שלו בצרה הוא מודיע לי, ואני בא ומסדר את כל
העניינים. לפעמים היה נדמה לי שהוא מנצל את ההסכם הזה לטובתו,
כי כבר שנה אני לא ישן כמו בן-אדם.
בכמה צרות לעזאזל שלוש בחורות עדינות כאלו יכולות להסתבך כבר.
נכנסתי למועדון. אורות היבהבו והיו מלא אנשים. צימצמתי את עיני
והרגלתי אותן במהירות לתאורה הגרועה. בדיוק עברה לידי שפנפנה
עם מגש של שמפניה. לקחתי כוס ולגמתי בשלוק. תוך כדי לגימה נתתי
לה צביטה בתחת.
תוך כדי צביטה עיניי סקרו את האנשים במועדון, מזהות כמו מאליהן
את עושי הצרות. צ'ארלי אמר לי שהמלאכיות שלו מוחזקות בחדר
שמשקיף על המועדון. אתמול הוא החביא שם מיקרופונים ומצלמות.
ראיתי את הוילון שמאחוריו נמצאות המדרגות שמובילות למעלה.
פיניתי לי דרך בין הרוקדים, דוחף כשצריך, צובט ישבנים כשצריך.
עליתי במהירות, ידעתי שכל שניה חשובה.
בקצה המדרגות עמד ענק עם חזה בקוטר של חבית. החליפה שלבש כמעט
והתפוצצה עליו מרוב שהיה שרירי.
הוא עצר אותי, ואמר שמפה והלאה הכניסה לאח"מים בלבד.
שאלתי, "אתה מדבר אלי? אני לא רואה פה אף אחד אחר ששווה שתדבר
אליו אז אתה בטח מדבר אלי."
הוא ענה לי שכן והכניסה היא לאחמ"ים בלבד.
איימתי עליו, "אני יעקור לך את הראש ויחרבן לך לתוך הצוואר."
הוא לא ממש התרגש. גם אני במקומו עם כזה גודל לא הייתי מתרגש
ממני.
היד שלי נשלחה, מהירה כמו נחש, לעבר הצוואר שלו, והיממתי אותו
במכה אחת.
שלפתי את המגנום. ידעתי שמעתה והלאה אני כבר לא אוכל לסמוך רק
על הידע שלי באומנויות הלחימה למיניהן.
ראיתי את הדלת בקצה המסדרון ושיערתי שמאחוריה נמצאות המלאכיות.
לא היו עוד דלתות חוץ ממנה. התקרבתי בשקט והצמדתי את אוזני
לדלת. שמעתי מילמולים ואז צעקה.
פרצתי את הדלת בבעיטה אחת, ובשש יריות מדוייקות הורדתי את כל
מי שהיה שם. הם אפילו לא הספיקו לירות עלי חזרה, והאקדחים שלהם
כבר היו שלופים. לפתע שמתי לב שבפינה מסתתר אחד נוסף וראיתי את
היד שלו מתרוממת לכיוון שלי.
סיננתי בקול קר כמו קרח, "אני יודע מה אתה חושב פרחח. אתה חושב
האם הוא ירה שישה כדורים או חמישה."
היד שלו התחילה לרעוד ואני אמרתי, "האם אתה מרגיש בר מזל,
פרחח?".
למזלי הוא לא הרגיש בר מזל, והוא הניח את האקדח. התכופפתי,
שלפתי את הסכין קומנדו מהמגף שלי, והעפתי לו אותה ישר ללב. הוא
פירפר שניה וקפא. ניגשתי אליו, שלפתי את הסכין מהלב שלו
וניגבתי אותה על החליפה שלו.

יצאנו מהיציאה האחורית. רצנו אל הפרארי, דילגנו פנימה ונעלמנו
משם בגלגלים. בדרך לדירה שלי הן שאלו איך הן יכולות להודות לי,
ואני רק חייכתי, כי הן ידעו בדיוק איך. הן הודו לי כבר מספיק
פעמים.
בדירה היה לי אח על שלט, מיטה עגולה מסתובבת ובר שמוסתר מאחורי
התמונה של המונה ליזה, שהמוזיאון נתן לי כאות הוקרה על כך
שסיכלתי מזימה של הרוסים להחליף את כל התמונות המקוריות
בזיופים.
הפעלתי את האח והלכתי למונה למזוג לנו וויסקי. כשחזרתי הן כבר
חיכו לי במיטה המסתובבת, עירומות.
הגשתי להן את הוויסקי. הן שתו ואני התפשטתי ונכנסתי ביניהן.
פניתי ישר לג'יל. את ג'יל הייתי מזיין הכי הרבה. הייתי אומר
לסברינה וקלי שישעשעו עכשיו האחת את השניה. הייתי צריך להוכיח
לה שאני שווה יותר במיטה מההוא עם העין שעושה טוטוטוטו. אהבתי
להציל אותן, כי זה תמיד היה נגמר במערבולת של ידיים, רגליים,
שדיים ואני.
החזקתי מעמד שלוש שעות. בסוף כבר לא יכולתי יותר, וגמרתי.
הן הניחו עלי את ראשן ונרדמו.
כשהתעוררתי בבוקר, הן כבר לא היו לידי, ואני ידעתי שמחר כשאמא
שלי תעשה כביסה, היא שוב תגיד לי שהיא לא מבינה לאן נעלמים כל
התחתונים שלי.