לכשאני מצליחה, בסופו של דבר, להשתחרר מהכלא שיצרתי לעצמי,
לזחול החוצה מתוך הבור השחור אליו נפלתי,
ולראות שיש בחוץ עולם ומלואו, מואר ומזמין,
אשר חיכה לי בסבלנות עד שאחליט כי אני מוכנה להצטרף לחיים-
תחושת השחרור וההקלה היא כה אדירה,
עד כי אני מרגישה מלאת כוחות ועוצמה.
אין דבר בעולם אשר יוכל לעצור מבעדי לטפס ולהגיע במהירות אל
הפסגה,
לתקוע דגל ולכבוש את השממה.
אך האוויר שאני נושמת שם למעלה, הוא דליל מדי, שונה, דעתי
משתבשת.
אני חוטפת שכרון חושים, אופוריה - תחושה נפלאה וממכרת,
שלעתים נראה כאילו כמעט בלתי אפשרי לוותר עליה מרצון.
בשלב הזה צריכה להידלק נורית האזהרה האדומה.

קצת סבלנות ואורך רוח ילדה,
אל תרוצי כל כך מהר אל המטרה,
בעיקר כשהיא מטושטשת ולא ברורה.
היא נראית לך מזמינה ונוצצת מרחוק,
אך אל תתני לאשליה הזו לסנוור אותך.
שימי משקפי שמש, קחי איתך תרמיל ומימיה וצאי לדרך בציפייה.
תראי נופים יפים, אנשים וחיות,
תלמדי דברים חדשים ותצברי חוויות.
רק אל תשכחי לעצור ולנוח לפעמים,
להשתכשך במימי אגם צונן ולהריח את הורדים.
הדרך, לעתים, חשובה מהמטרה עצמה.
אפשר גם לומר אפילו, שהדרך עצמה - היא המטרה האמיתית.