מישל רוטמן / את חייה הפקירה |
את שברי ליבה אוספת
מנסה להדביק את הלילה.
הולכת
כה מעורערת
מנסה למשוך עוד דקה.
מועדת
לא נופלת
מטפסת במעלה היום.
בשתיקה היא נרדמת
את עינייה בקור היא עוצמת
את נפשה לחושך מפקירה.
היא לא מתעוררת
היא כבר לא כואבת
את גופה בארון מותירה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|