שקעתי בפנטזיות, חייתי בסרט, חלמתי, האמנתי.
ועכשיו החלומות האלה הפכו לאבן אחת גדולה שקשורה לצווארי, מטען
כבד שאינני יכול לסבול עוד.
כל שיחה שלנו מכאיבה לי יותר, אך אם את מתרחקת - אני גוסס, לא
יכול בלעדייך, לא יכול גם איתך - נשמע כמו קלישאה מוכרת, אך זו
האמת שלי. האמת המרה.
ואני עוד חשבתי שיש לי סיכוי, נפלתי אל תוך המלכודת שלך,
נמשכתי אלייך כבחבלי קסם, וברגע שאזרתי את האומץ להגיד לך -
נפל האסימון ויחד איתו אני.
אין לי חיים כשאת לא איתי, את נמצאת בראשי בכל שעה ביום ובכל
זמן. ואילו את - מסתדרת נהדר גם בלעדי. אין לך מושג עד כמה זה
מתסכל לדעת שאדם שאני מוכן לתת את חיי למענו, בקושי רואה בי
חלק מחייו.
אם הייתי יכול - הייתי מוחק אותך מזכרוני ורק את פנייך הייתי
משאיר, את יופייך המהפנט, העיניים, השפתיים, החיוך, כל הדברים
שמעולם לא היו מוקדשים לי.
אך דרך לעשות זאת - אין עדיין, לכן אני מבקש שתלכי.
צאי מראשי, ממחשבותי, לא רוצה לדבר איתך יותר לעולם. לכי רחוק,
רחוק ככל האפשר!

אבל אולי תחזרי לבקר מדי פעם, כדי שאוכל להביט בפנייך
                                 
                                  ולכאוב.