לאה אידה ושאול.

הדפיקות בדלת פסקו.
אידה ישבה על המיטה הלחה וחיבקה את עצמה. אט אט הרעידות בגופה
החלו לדעוך. "לאה...לאה...את יכולה לצאת". השק החום שעמד בפינת
החדר גילה סימנים של חיים-השק רעד. "לאה ...צאי ...די...הם
הלכו" הרגיעה אידה.
יד קטנה לבנה כשלד בצבצה משק תפוחי האדמה. "את בטוחה שהם
הלכו?" שאלה לאה בלחש. "אני בטוחה...הם עברו לדירה השנייה".
לאה הוציאה את ידיה מהשק ודחפה עצמה החוצה כתינוקת שרק זה עתה
נולדה אל אור הנר המרצד. "היא רק תינוקת" חשבה אידה "בת שתיים-
עשרה אבל כל כך קטנה...כמו תינוקת". לאה נעמדה וסידרה את
שערותיה הסתורות. שערות זהובות דקיקות כמו קורים מזהב שחור.
בימים טובים יותר אסופות היו בקוקיות, אולם עכשיו פרועות הן
וסבוכות בתוך עצמן, כולאות את האור שפעם פרץ מתוכן, כולאות אור
באבק אפרפר. השמלה הלבנה שלבשה מזמן הפכה למוכתמת. אין דבר
מלנכולי יותר משימלה לבנה שנלבשה פעמים רבות מידי. קושי החיים
דבק בה. כתמים, זיעה וריח.
"בואי שבי לידי" אמרה אידה. לאה ניגשה בחן והתישבה. אידה חיבקה
את אחותה בחום ונישקה את מצחה. "הם יחזרו, נכון שהם עוד
יחזרו?" שאלה לאה. "אין אני יודעת,אולם לעת עתה אינם הם", ענתה
אידה.
לאה נרעדה פתאום, "איפה שאול?". שאלה כמי שאינה יודעת.
"עדיין בשירותים" ענתה אידה. "שאול...שאול...הינך יכול לצאת
אלינו, לכאן, הכל בסדר" צעקה לאה בלחש. דלת השירותים נפתחה
ושאול יצא נוטף זיעה ומבוייש.
שאול ניגש למיטה והתיישב ליד אידה שקיבלה אותו בחיבוק. שלושתם
ישבו מחובקים על המיטה שעה ארוכה ושתקו.
אור חיוור מעשן השרופים, שציין את הזמן הלא ידוע לביקורם של
לובשי המדים, חצה את החדר כשעון לבנה. הארורים לקחו את ההורים
ליעד בלתי ידוע, מאז, אידה- האחות והאם לזמנים טרופים- תמיד
הייתה אומרת שלקחו אתם לירח, שם הם נמצאים עכשיו, שלווים
ומתבוננים בהם בעין לבנה-אפורה.
הלילה בעיצומו. אידה קמה מהמיטה וניגשה לשולחן במרכז החדר
הדחוק והוציאה מהארון היחיד בחדר עוד נר שבת לבן על מנת לפזר
את הצללים. שאול נרדם בפינת המטה ולאה התבוננה במעשיה של אידה
בשקט.
"תעירי את שאול" אמרה אידה ללאה. "צריך שנאכל דבר מה". "לשם מה
עלי להעיר אותו" שאלה לאה בתמימות. אידה כיווצה גבות ולא אמרה
מילה.
"אביא לכם לחם ונקניק" אמרה אידה. היא קמה וניגשה לשולחן העץ
הישן, עליו עמדה תיבה קטנה מעץ. היא פתחה אותה והוציאה משם חצי
כיכר לחם יבש וקליפת נקניק "זה מה שנשאר" אמרה. שאול התעורר
בינתיים והתבונן באידה בדריכות.
"אני לא רעבה" אמרה לאה וציקצקה בלשונה. "אני לא רוצה לאכול,
תאכלו אתם"
אידה השפילה מבט מבויש וחילקה את הלחם לשלושה חלקים שווים,
לאחר מכן טרקה, כבטעות,  את דלת העץ שלוש פעמים, שאול זינק מן
מהמיטה במהירות ורץ לשירותיים. " הרי יודעת את שהדפיקות גורמות
לו לזה" אמרה לאה בלחש.
אידה מאסה בכל ודחפה גוש גדול של לחם ושארית נקניק לפיה בזמן
שלאה התבוננה בה כמתוך הרגל וקימצה את אגרופיה ברפיון. לאה
עצמה את עינה השמאלית קימצה אגרופיה אחת אחרי השנייה והתבוננה
באידה כמתוך משקפת. בפיה של אידה הפך הלחם לגוש לח והחל מטפטף
על השולחן, טיפות הריר הלבן החלו להצטבר על השולחן, אותם אספה
אידה בקפידה והכניסה לפיה. לאחר שסיימה יצא שאול מהשירותיים
מיוזע וחם והתבונן על טיפות הרוק שנשארו על השולחן.

אידה החלה למרר בבכי,לאחר שכילתה את ארוחתה המשולשת, ורצה
לשירותים להקיא כשגוש רירי צמוד לשפה התחתונה.
שאול ניגש ללאה, סידר את מכנסיו, וסימן לה בידו שהוא רוצה
לשכב. לאה זזה הצידה והתכרבלה.
לאחר ששטפה את פניה יצאה אידה מהשירותים בפנים נקיות והתבוננה
בשני ילדיה. שאול התבונן באידה. אידה אחזה בידית דלת השירותים
והחזירה מבט מלא ברגשי בושה ונקמה בשאול, היא החזיקה בידית
והחלה לסגור את הדלת בעדינות כאשר הבחינה במבט המאשים של לאה,
דמעה זלגה מעינה האחת, פניה הפכו לפסל זדוני כשטרקה את דלת
השירותיים בחוזקה שלושה פעמים.
פניו של שאול הפכו לאדומות, מיציו בעבעו בתוכו עד שלא יכל יותר
לעצמו, הוא רץ כאחוז שד לשירותיים. אידה התבוננה בו כשסגר
אחריו את הדלת. "אמא ואבא לא היו צריכים להחביא אותו בשירותים
בכל פעם שהחיילים באים" אמרה לאה. "הם לא ידעו היכן להחביא
אותו" ענתה אידה בכעס "עוד בפעם הראשונה ,כשאבא אמר לו להתחבא
בשירותיים, הוא נכנס ואחר כך פשוט התחיל להשתעמם... ולשחק עם
עצמו, מעשה שטן הוא זה שבכל פעם גורם לו לבצע את המעשה המשחית
והמקולל".

לאה הביטה באידה בערמומיות. "ואת...את מלאך?" אמרה ללאה. "בזמן
הארוחה את תמיד מוצאת את כלי הרצח שבעזרתו את מקימה המולה
,וזאת רק כדי ששאול יעזוב את השולחן... את רק רוצה שישאר לך
יותר אוכל, אני כלל לא מבינה מדוע את צריכה יותר אוכל, הרי בכל
מקרה את פולטת אותו". אידה עצמה את עיניה "אני יודעת שזה לא
בסדר...אבל אני לא יכולה לשלוט על עצמי. בכל פעם שאני אוכלת
אני מרגישה שמנה", אמרה. לאה התבוננה בה בעצב. אידה מיררה
בבכי. שאול יצא מהשירותים כולו חיוור ומרוקן והתישב על המיטה .
"אל תדאגי, יהיה בסדר", אמרה לאה. אידה קמה מהשולחן במהירות
וצעקה "איך את יכולה להבטיח לי את זה. שזה בה ממך זה כואב
יותר, הרי  א ת  בכל מקרה לא אוכלת כלום". לאה התבוננה בה
בביטחון "בוודאי שאני לא אוכלת אני חולה בנפשי, אנחנו, החולות
בנפשן, לא אוכלות כלום".
אידה דחפה את הכיסא מאחוריה ויצאה מהחדר בטריקה, רוח זריזה
חדרה פנימה, וכיבתה את הנר פעם אחת פחות מהרגיל. שאול התרומם
מהמיטה בעצבנות ורץ לשירותים. לאה ישבה לבדה   בשקט ליד השולחן
ואז הרכינה את ראשה ובבת אחת הרימה אותו שוב. אור לבן חדר מבעד
לחלון. לאה קמה מהכיסא והתחילה לרקוד כשאור הירח מלווה אותה
במחול הנצחון "לבסוף עוד ינשור לו הזיין" חשבה.