בנימין הלך מסוחרר בדירתו. הוא הלך למטבח והרתיח מים, לאחר
מכן, הלך לכיור והוציא מהפח המשולש חתיכת פלפל אדום. בנימין
היה בעיצומו של ניסוי.  הפלפל רטט שבנימין הרטיט אותו וטיפה
גדולה, אדומה ורירית ניתקה והתפלשה בכיור הלבן. הוא החזיק את
הפלפל כמה שניות ואז לקח ביס גדול. אממ...פלפל רקוב וקמחי מילא
את חלל פיו- חניכיים ולשון: עכשיו הוא ידע בוודאות, "אני
משוגע! איזה אדם נורמלי יכניס לפיו זבל מגעיל כמו פלפל אדום
הנראה כספוגית שמישהו אחר פלט ויכניס אותו לפה שלו. מילא יכניס
אבל גם ילעס ויתהה על הטעם ועל תכונותיו של ירק רקוב בטעם
חמוץ- מתוק, מן רכיכה צמחית שכזו, עוף מוזר.
בני כבר בן שלושים ושבע עם כמעט אישה ועם עבודה בתור לקוח
סמוי. "אני אוהב את העבודה שלי" הוא אמר במספר הזדמנויות
לחבריו שעד היום לא יודעים מה הוא בדיוק עושה למרות שהסביר להם
כמה וכמה וכמה פעמים. "אני עובד בשביל חברת מידע. אני וסיסי
הולכים לכל מיני חנויות ובודקים, אנחנו כאילו זוג ואנחנו
בודקים. בודקים את הסחורה, את השירות, את היחס, את חוסר היחס
לפעמים- ומדווחים. זה מה שאני עושה".
ככה הוא תמיד משיב, אבל בכל זאת תמיד שואלים אותו.
הלילה הוא מודאג מחוסר השפיות שלו- הקירות לוחצים עליו. הלילה
הוא לבד כי גילי נסעה לצפון לבקר את המשפחה שלה. הוא לבד. הוא
מודאג. הוא משוגע.
"מה זה בעצם משוגע?". הוא חשב לעצמו, יושב מול ערוץ הקניות.
"אני קצת מבולבל, לא בטוח, מרגיש שאין לי כלום, אבל אני לא ילך
לאברבנל". הוא אומר "אברבנל" אולם זה משום שזה השם היחיד שהוא
יודע ששם מטפלים במשוגעים. "אני לא ממש "משוגע", אני עייף, זה
הכל"
לפני כמה לילות הוא שכב במיטה לבד וקצב הלב שלו עלה- ממש עלה.
הוא נשכב על הצד והרגיש איך הפימפום ברכה נצמד למזרון מתקתק
לרצפה וחוזר ועולה חזרה. הוא ממש שמע את הלב שלו מבחוץ-עובד
מהר.
ואז הוא רצה להגיד משהו אבל הרגיש חצי ככה וחצי כהה כי לא היה
אף אחד לידו. זה מאוד הפחיד אותו עד שהוא תפס את הראש והתהפך
לצד השני. בני רעד כמה שעות וחשב "מה יקרה אם אני אגיד משהו
למישהו שלא נמצא כאן, מה יקרה אם אני אצעק את זה, אני רוצה
לצעוק משהו אבל אני לא יכול כי הקירות בדירה שלי מאוד דקים
והשכנים ישמעו ולא יגידו לי "שלום" במדרגות ובכל פעם שאני
אעבור לידם אני אסמיק כי אני אדע והם ידעו שבאחד הלילות צעקתי
כמו מטורף כל מיני דברים חסרי משמעות. שטויות".
"פיפי, פיפי, בולבול, ממי, ממי, קקי, קה" הוא אמר לעצמו בשקט
כאילו בצעקה ואז שיחרר נפיחה שלא ידע מאיפה הגיעה, הנוד עצום
וחזק השאיר הד חום, קול הנפיחה חזר כמו פינג פונג מהקיר, נפל
על המזרון ואז נשמע - פייייייי- הולך ונחלש ודממה. בני לא העיז
לזוז. "את זה  ה ם  בטח שמעו!, מה זה היה!" הוא הרגיש ממוסמר
למיטה ואפילו התחיל לנשום בשקט מנסה להפסיק את הציפצוף באף
שלו.
השקט חדר אליו כמו קיסם לתוך האוזן. לפני דקה היה רחש ברחוב
וצליל מהדירה הסמוכה- מישהי היתה במטבח, היא לא נרדמה ודפקה
בסירים, בדירה ממולה נשמעה נחירה קיצבית ולחה, מלמטה תיקתוק
מנוע יפני, מלמעלה מזגן ישן השתעל. ועכשיו?. עכשיו כולם הפסיקו
את הכל וחיכו. בני הרגיש אותם מחכים ברחוב ומאחורי קירות.
עורות מגרדים מבתוך כעורו. חלק חיכו לשמוע מה יהיה הקול הבא
וחלק חשבו ששמעו משהו וחיכו לאותה תרועה בשנית כדי לעמוד על
טיבו של הרעש. קובץ מצומצם של יחידי סגולה ידעו שזאת היתה
נפיחה אולם לא יכלו למקם במרחב בית הדירות את הדירה שממנה
נפלט. רק "דוק", כלב דני ענק, הרים את ראשו מתוך נמנום וידע
שמישהו בדירה מצדו השני של הרחוב השמיע קול בלתי שיגרתי, כמו
שפעמים יוצא לו, מהמעיים.