יונתן האורד / וכרמינו סמדר |
שותה קפה אל מול האכזבה, אומרת: "ידידות - תו לא, ודי"; חפץ שהיא תהא לי אם-כל-חי: אם לה אני אדם, לי היא חוה. בגן, ראשי מונח על כתף-נאוה, ראשה אותי חובק, והיא עלי חושבת, "נחבק? עד אימתי?" - היא לא תפל בשבי האהבה. שביה אותי אוסר ברהטים; כרמה לי הסמדר, אלמתי-דם; שלהבת מיסרת בלהטים, אכמה אליה - בי נעור התם. אכלה בצלף סרובה אלי, כל עוד אליה מוסבות עיני. |
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד. |
|