אני לומדת איתה מתמטיקה, מאוהבת בה עוד משנה שעברה וכל מה
שנשאר לי לעשות אחרי שדחתה אותי זה פשוט לדמיין אותה.

אני יושבת ממש לידה ומרשה למחשבות מלוכלכות עליה לחלוף בראשי.
איזה מין בנאדם אני?! בנאדם מאוהב!

היא יושבת ממש לידי על כיסא מברזל נמוך ומעוקם זהה לשלי במשך
45 דקות שנגמרות נורא מהר כשאני לידה.

הלוואי שהיא הייתה לומדת לידי בכל שיעור השנה.

ואני ממשיכה לדמיין אותה ואותי ביחד איפה שלא תרצו - על השולחן
בכיתה, בשירותים, על הספסל, בספרייה, במיטה, בגן, על הספה, על
השיש הקפוא במטבח, ואיך אפשר לא לדמיין אותה באמבטיה, זה מתבקש
עם גוף יפה כמו שלה!

אני מדמיינת אותה בלי סוף! וכל היום הדמות שלה איתי בראשי
המלוכלך!
השיער המתלותל שלה, אחחחח... הריח של השמפו, הריח שלה, פשוט
להסניף אותה!
והעור הבהיר שלה חלק וענוג, רק ללטף את ירכיה כמו סאטן לבן
ונעים לתת לה לכרוך אותן סביבי - זה המקום הכי טוב להיות בו,
בין הרגליים שלה!

והחזה שלה גבעה קטנה ועוד גבעה, מה הייתי עושה כדי לקרוע ממנה
את השכבות שבהן היא מכסה את הגוף היפה שלה!
וכשהיא באה עם מכנסיים גבריים, משהו טרנינג או ג'ינס 3/4 כמו
היום והשוקיים החלקות שלה מבצבצות זה מטריף אותי.
הקעקוע שמעטר את הקרסול שלה, שדון קטן וירקרק, ללקק אותו!
ללקק אותה. את כולה.

עברו כבר עשרים דקות, המורה מדבר וכותב ציורים, משהו לא מובן,
אף פעם לא הקשבתי לו. אני בוהה בנקודה לא ברורה בלוח ופתאום
קולה מתנגן באוזניי: "קר לך?" ואני, כמתעוררת מחלום (טוב
במיוחד!), מעורפלת עדיין, מביטה בעיניה ומגמגמת משהו כמו: "
נממ... חח, לא, מה פתאום, זה רק..." וידה כבר משפשפת את גבי,
מנסה לחמם אותי...

וכןןןןןןןןןן היא מחממת!

טולולו טולולו טולולו (צלצול מעפאן כמו אוטו גלידה)

אוספות את הדברים והיא מביטה בי: "איזה שיעור ארוך ומעייף...
רוצה הביתה - להתקלח וככה, ערומה, להיכנס לישון".

ואני: "חחח, מצחיקולה, רגע... אפשר להצטרף?"

"ברור."

היא ממשיכה לשפשף את גבי. המורה נותן שיעורי בית ובראשי אני
עדיין מדמיינת איך אנחנו יורדות את המדרגות בבית הספר, מחכות
לאוטובוס חבוקות, מגיעות אליה לבית, זורקות את התיקים בחדר שלה
על הרצפה ורצות כמו ילדות קטנות אל המקלחת...

דימיינתי מספיק להיום!