אני משערת שזה בסדר עכשיו... אני לא באמת יודעת... עברו כמה
חודשים מאז. אני כבר לא תושבת עיירת פיתוח בדרום ואני גם לא
ממש תל-אביבית, אני פשוט אני וזהו. אמרו לי שהשתניתי אבל אני
לא חושבת ככה! אני חושבת שפשוט בפעם הראשונה אני מאשרת לעצמי
להתנהג בטבעיות מבלי לעשות לעצמי צנזורים, מבלי לפחד ממה אנשים
אחרים יחשבו עליי, פאק דם! רייט?!

אתמול ישנה אצלי מישהי אחרי לילה בעיר הלבנה, כמה בירות ולא
מעט שוטים, כולן נראות לי אותו דבר... אבל אף אחת לא משתווה
אליה.
באר-שבעית. שער שחור מבריק - אחרי החלקה, עור לבן, חיוך נוצץ
ועיני דבש; ככה היא נראתה - ילדה טובה מבחוץ, ילדה רעה
מבפנים.

את השיחה האחרונה שלנו אני זוכרת במעורפל, גם היא הייתה
כשהייתי שיכורה. היא אמרה שהיא מצטערת ושמשולש האוהבים הזה לא
מתאים לה יותר. שם, דווקא בעיתוי הגועלי הזה, מחוץ למועדון,
היא אמרה לי את זה.
הרגשתי שאווירת הווידויים הזאת מחסלת את כל מה שכל כך התאמצנו
לבנות וידעתי שכל מה שקורה עכשיו זה לגמרי באשמתי!
אני זוכרת מה לבשתי באותו לילה, חולצת סטרפלס לבנה ומזערית
ביותר שחשפה את שרירי הבטן שעבדתי עליהם תקופה די ארוכה ואת
העגיל החדש שעיטר לי את הטבור. נשענתי על קיר הסמטה הצרה
שלמזלי היה מאחוריי והחלקתי לישיבה, נפערה בתוכי באר של כאב
הבנתי שהנה אני מפסידה אותה בגלל מה שעשיתי. החולצה שלי כבר לא
הייתה לבנה... והלחיים שלי היו רטובות.

אני יודעת שפגעתי בה אבל לא חשבתי שכך היא תחזיר לי ופשוט
תלך... אבל היא אמרה שהיא סלחה לי... לא הבנתי איך העולם שלי
ככה מתפרק. היא התכופפה אליי באצילות המתנשאת שלה, מביטה אליי
כרגיל מלמעלה, ממקום נאור יותר. אני, שהייתי בסך הכל ילדה
מעיירת פיתוח בעיניה, מקרה שצריך טיפול, והיא, שראתה עצמה
רחוקה מלהיות דומה לי, חשבה שאין לי הרבה שכל בראש. היא זלזלה
בי כל כך, היא לא ראתה לתוכי מעולם. וזה שהייתי שיכורה לא תרם
לעניין. כעסתי עליה והיא הביטה בי בעיניים קרות, כבר לא הצלחתי
לגעת בה. הכעס שלה היה כל כך ברור, היא שנאה אותי על מה
שעשיתי, היא לא הייתה מסוגלת להמשיך הלאה כאילו לא קרה כלום.
כל כך שנאתי את עצמי על שפגעתי באישה שלי, שנאתי את עצמי!
הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לכפר על הטעות שלי! חשבתי שאני
בנאדם נורא, דוחה, שקרן ורמאי. הדמעות שלה המיסו אותי!


ואתם יודעים, עכשיו, כמה חודשים אחר כך, אני באמת לא מצליחה
להבין למה אני הייתי מסוגלת לסלוח לה ולמה היא לא סלחה לי.

משולש האוהבים שלה: אני היא וגילי הזאת שלה. זה הרג אותי כשהיא
סיפרה לי על זה בסמטה ההיא. אחרי שהדחקתי וסירבתי להאמין שהיא
בוגדת בי ושאני, 'החיים שלה', הפכתי לאישה השנייה שלה והחלטתי
לאסוף את עצמי מהספה בבית וללכת ולהוכיח לכל העולם שמה שהם
אומרים הוא לא נכון, מצאתי את עצמי מתפרקת באמצע הרחבה כשראיתי
הכל בשתי עיניי, אותה מרוחה עליה ליד הבר, שתיהן, וכל החברות
שלי, שלא היו החברות שלי בכלל!

אוי כמה שטעיתי! כמה שהייתי עיוורת לגביה ולא יכולתי לראות את
כל המזימות שלה שנרקמו בידיים מיומנות כל כך מאחורי גבי.
התכנון שלה כולו היה מושלם.

אז נכון, ששיקרתי למשפחה שלי ואמרתי שהיא רק השותפה שלי לדירה.
ונכון, שחייתי בהכחשה במשך שנה ולא הייתי מסוגלת לצאת מהארון
ולהודות בקשר שלנו ולהשוויץ בו לפני כל העולם או לפחות בפני כל
העיירה הקטנה הזאת שלי.
והיא שבאה מעיר קצת יותר מפותחת (חחחח אלק, כולה באר שבע!)
והייתה ליברלית ממני נפגעה ממני בגלל זה כל כך וטענה שממש
כאילו דחקתי בה לחפש קשר אחר!

אבל אני עדיין לא מבינה את הטענה הזאת, כלומר אולי לא הייתי
הבת זוג הכי טובה שיש אבל אני לא זוכרת שביקשתי ממנה לבגוד בי!
שלפחות הייתה משאירה לי קצת כבוד וזורקת אותי.

באותו לילה לפני שהיא הלכה היא הסתכלה עליי בפעם האחרונה במבט
המתנשא הזה ואמרה לי שאני צריכה למצוא לי חיים חדשים, להתבגר
להשתנות ולהפסיק לחיות בפחד ושאז אולי יהיה לנו על מה לדבר.

החלטתי לעשות בדיוק מה שהיא אמרה לי לעשות; עדיין הייתי
הסמרטוט שלה למרות שכבר לא הייתה שלי. יצאתי מהעיירה
הפרימיטיבית שלי ועברתי לתל-אביב, נפתחתי לקהילה הצבעונית
התל-אביבית, התחלתי ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה והכי חשוב -
הצלחתי לעשות כל מה שהיא רצתה שאעשה, כל מה שהיא רצתה לעשות
בעצמה ולא הצליחה, כל מה שהיא חשבה שאני עושה בשבילה, כל מה
שאני עשיתי כדי לנפץ לה את הבועה ולהראות לה שאני ממש לא מי
שהיא חושבת שאני.

אני לא הסמרטוט שלה יותר! ואני כבר לא חיה בפחד! אני לא עושה
לעצמי צנזורים! ואני חיה את החיים שלי בדיוק כמו שרציתי לחיות
תמיד! היא פשוט נתנה לי את הדחיפה להתחיל...

פגעתי בה, והיא פגעה בי. ובקשר לזה שהיא אמרה שיהיה לנו על מה
לדבר אחרי שאני אעשה את כל השינויים האלה... היא טעתה! אין לנו
על מה לדבר בכלל!
אנחנו כבר לא מדברות ורק העיניים שלנו נתקלות לפעמים במועדונים
בתל אביב או בשכונה המוכרת כשאני הולכת לבקר את ההורים מדי
פעם.
והעיניים שלה, העיניים המהממות האלה מספרות לי שהיא מתחרטת,
שכבר אין בה טיפת התנשאות, שהיא מבקשת שאחזור אליה, או שאקח
אותה איתי.

ועדיין יש לילות לבנים כאלה, כאלה שאני לא אוספת אליי קטינות
שעומדות מחוץ למועדון והמיטה שלי כל כך קרה, אז אני בוכה על
הספק שהותירה בי על שאולי בכל זאת אני גרמתי לה לרעות בשדות
זרים (כבשה שלי מהה מהה... חחחח).

החטא שלי לא התקרב לחצי מהחטא שלה.

ומי אני שאקבע מהו החטא?!


הרי ה' אומר ששתינו כופרות.