שורות זה כיף. מישהו כתב משהו כתוב, ואפשר לקרוא שורה אחרי
שורה, לחבר את הסימנים, להבין, לצייר תמונה, לקבל מושג ולהוסיף
עוד פיסת מידע. אבל אם המישהו שכתב הוא מישהו שאתה מכיר, ואם
מה שהוא כתב מיועד אליך, ואם המישהו הזה הוא קצת מוכר וקצת לא,
והוא עדיין לא מפוענח עד תום, אז האזור החם הוא בתהום שנמצאת
בין השורות. כשהולכים לטייל ביניהן מוצאים את כל המציאות. את
כל הדברים שנשמטו ונפלו שלא במתכוון או שלא במודע, את כל
הדברים שהוטמנו שם על מנת שהמבין יבין, והמוצא הישר לא בהכרח
יבוא על שכרו. תמיד רוחש, שם מתחת, יקום מקביל ומסתורי. במקרים
האלו נדמות בעיני השורות לרחובותיה הסרגליים של ניו יורק,
כשמדי פעם נפערים בהם פתחי אוורור, ואדים מסתוריים העולים מהם
מרמזים על העולם התחתי שמתנהל שם למטה. בדיוק כמו שם, גם כאן,
לפעמים השיטוט הזה מתחת לטקסט, לבד בלילה, הוא מסוכן. דברים
יכולים להראות אחרת מכפי שהם. מאוד קל לאנוס את הדברים כשאין
מסביב מילים מפורשות ששומרות, וזה פתח לטעויות. אבל מה
האלטרנטיבה? להישאר למעלה ולהשתעמם? |