פשוט הלכתי. הייתי אני, עם עצמי, לבד. לא בודדה, רק מבודדת,
מרוחקת.
הפעם לא היה לאן לברוח. בלי הסחות דעת כתירוץ מילוט מעצמי. זה
היה ערב סתווי, השעה הייתה תשע בקירוב.
היה קר, רכסתי את מעילי, וסידרתי את הצעיף. המשכתי ללכת. מדי
פעם הגברתי את הקצב.
הסתכלתי סביב. הפעם הייתה לי הזדמנות להסתכל ממש על הרחוב
השומם, על אותו ספסל שהכרתי טוב ולא שמתי לב שנצבע בירוק,על
אותו כביש רעוע עליו נסעתי ופסעתי פעמים רבות. האור התעמעם
לפתע, ואז נזכרתי בפנס הרחוב,לידו תמיד היינו נפגשים בימי
ילדותינו העליזים.
כל כך הרבה רוחות רפאים צצות לי פתאום משום מקום. מחיתי דמעה
ושלפתי סיגריה. נאלצתי להיאבק ברוח במשך זמן רב, עד שלבסוף
הצלחתי להדליק אותה. גיחכתי ביני לבין עצמי- בסוף האש מנצחת.
שמעתי קולות מאחוריי. זוג קשישים טייל לו, הבטתי בהם ונתקפתי
חרדה אני לא רוצה להגיע לגיל שבעים, אני לא רוצה למצוא את עצמי
עם פנים מקומטים כשחיי מושתתים על רסיסים, על רגעים מעטים של
חיים,אחרי הכל מה נשאר לך בגיל שבעים חוץ מהשאריות, הזיכרונות
מאותם חיים שחיית פעם?
ואז חשבתי על עצמי: נערה צעירה- כל החיים עוד לפניי, העתיד שלי
צופן בחובו עוד אלפי חיוכים, חיבוקים ודמעות, עוד אלפי
חוויות-חלקן נפלאות, חלקן פחות, ובכל זאת הנה אני הולכת לי,
לבדי נזכרת ובוכה, מעשנת ועוד דמעה מוחה.
כל אותם רגעים שהיו ואינם, וסביר להניח שלא יישנו לעולם.
השעה עשר, והתחיל כבר טפטוף, פניתי לשוב,עשיתי סיבוב וראיתי את
הפנס, באותה שנייה, שנייה גורלית- עשיתי תפנית.החלטתי לחזור
מהשדרה השמאלית. לנסות פעם דרך אחרת, אחת חדשה ולא מוכרת. אין
לדעת אם אגיע בסוף או האם זו דרך קיצור, או אולי אסיים בפיגור,
אבל העיקר-לנסות,לחפש דרכים חדשות.