שם, באמצע ההיפר-סנטר,בין המלפפונים לעגבניות, הוא רואה אותך
שוב. את בוררת את האפרסקים, מעבירה אותם אחד-אחד בין ידייך. את
האדומים מניחה בצד, ואת הירוקים מכניסה לתוך השקית.
נכון, הוא נזכר, כך אהבת אותם, חמוצים.
הוא משתהה לרגע, ואז מתקרב אלייך, נוגע קלות בכתפך. את מפנה את
ראשך לאחור בפתאומיות. הוא נתקל במבטך. כמה שאת יפה, הוא חושב.
על פנייך עולה הבעת הפתעה. את מחייכת במבוכה ואומרת שזה מוזר
לראות אותו שוב. גם הוא מחייך, לא במבוכה, יותר בנינוחות,
ושואל אם מוזר טוב או מוזר לא-נעים. את מצחקקת ומוסיפה שלא
יתחיל עם ההתחכמויות שלו.
שתיקה.
הוא שואל אותך מה עוד את צריכה לקנות. "רק אפרסקים ואגסים", את
עונה. פתאום התחשק לך סלט פירות.
אתם ניגשים לתור של הקופה המהירה ונעמדים בסוף.
הוא מפנה את תשומת ליבך אל האשה שעומדת מלפניכם. "תראי אותה,
איך היא לא מתביישת בעצמה", הוא לוחש לך, "מתגנבת ככה בשקט
לתור של הקופה המהירה עם תשעה פריטים, למרות שרשום בבירור על
השלט:'עד שמונה פריטים!', כאילו שאף אחד לא ישים לב".
את צוחקת. הוא מתפלא איך יכל לשכוח כמה נעים קול צחוקך.
הוא ממשיך ללחוש לך באוזן, שאל תגידי לו שמסטיק אורביט לא נחשב
מוצר, ושתדעי לך שהוא מוותר לאותה גברת-מכוערת-בשינוי-אדרת,
ולא עושה לה בושות, ומסלק אותה מהתור, ככה לפני כולם, רק בגלל
שיש לו מצב רוח כזה טוב היום, זאת אומרת עכשיו, לא כל היום,
לפני זה דווקא לא היה לו שמח כל כך, בגלל שלא היתה לו סיבה
לשמוח, אבל עכשיו הוא מצא סיבה, כאן באמצע ההיפר-נטו.
את מנסה להתעלם מהרמז, אבל לא מצליחה להסוות את החיוך המטופש
שמתפשט על פנייך. נזכרת כמה קל היה לו לגרום לך להתרגש.
הגברת עם התשעה פריטים מסיימת, סוף סוף, לארוז את המוצרים שלה,
והקופאית פונה אליכם. אחרי שאת מסבירה לה באדיבות שלא, אין לך
"ביי אנד בונוס" ושאת לא מעוניינת בקולף תפוחי אדמה בשלוש עשרה
תשעים בלבד, היא נוקבת בסכום הדרוש, ואת נותנת לה שטר של
עשרים.
אתם יוצאים מהחנות, ואז נעמדים לרגע, מתלבטים אם כל אחד צריך
ללכת עכשיו לדרכו, או שזה יהיה בסדר גם ביחד.
את מתחילה להגיד שהיה טוב לראות אותו, אבל הוא לא נותן לך
לסיים ומציע ללוות אותך עד הבית.
את מנסה לסרב בנימוס, אבל הוא עומד על שלו, ואת לא כל כך מנסה
לעמוד על שלך, אז אתם מתחילים להתקדם לכיוון הבית שלך. הוא
סוחב לך את שקית האפרסקים כמו ג'נטלמן אמיתי ואת מכרסמת אחד
מהם, בצליל קולני.
אתם ניצבים אל מול המדרגות של הבניין שלך. טוב נו, אם הוא הגיע
כבר עד לפה, זה יהיה ממש פשע לא לתת לו לעזור לך לסחוב גם
במדרגות, שזה החלק הכי קשה, כמובן.
כשאתם מגיעים אל הקומה שלך, פתאום האור כובה. הוא לא ממהר לגשש
אחר המתג. את מנסה להכניס את המפתח בחריץ המנעול, אבל לא
מצליחה לראות כלום בחושך וגם היד שלך רועדת.
הוא מושך את ידו, לכיוון המפתח, ורוכן לעברך, כדי לעזור לך עם
המנעול. חום נשימתו מעביר בך צמרמורת. ידו נוגעת קלות בידך
וגורמת לה לרעוד עוד יותר.
לבסוף הדלת נפתחת ואתם נכנסים פנימה. הוא טורק אחרייך את הדלת,
ומצמיד אותך אליה. הוא מנשק, מלטף, וחובק אותך. השקיות נשמטות
מידייו. האפרסקים מתגלגלים על הרצפה. את עדיין לא משתפת פעולה,
אבל גם לא בדיוק מתנגדת. הוא פותח במהירות, את כפתורי החולצה
שלך. הכפתור השלישי מלמטה, משמיע קול של חוט נקרע ומקפץ לו
מהחולצה.
את מנסה לא להרגיש את ידיו החמות שמטיילות לך על החזה, ולחשוב
בהיגיון.
מה את עושה לעזאזל? חודשיים שלמים לקח לך להתגבר על הפרידה
ממנו. הוא זרק אותך כמו חתיכת מפית משומשת. (הוא מתענג על
צווארך). איך בדקת שוב ושוב את המזכירה האלקטרונית, למרות שלא
יצאת בכלל מהבית, אבל אולי הוא התקשר בדיוק כשהיית במקלחת, ולא
שמעת, והוא השאיר לך הודעה סוחטת דמעות על איך שהוא מתגעגע ועל
זה שהוא עשה טעות וכמה שהוא רוצה שתחזרו. (מנשק את שדייך). איך
חיפשת נחמה, אצל חבילת הקלינקס הדו שכבתיים, והם, מצידם, כל מה
שהצליחו לעשות זה לספוג בשקט את כל מפלי הדמעות שרק יכלת
להזיל, אבל נחמה סרבו לתת. (לשונו מדגדגת את בטנך). איך חיפשת
נואשות אחר הנקודה שבה הכל השתבש, ואיך עברת שוב ושוב במוחך על
כל הדברים שאמר לך.( את כבר שכובה על המטה בחדרך). שזה לא
מתאים לו, כל הקטע הזה עכשיו, אולי פעם, בהזדמנות אחרת,
כשהתזמון יהיה יותר טוב. (הוא רוכן מעלייך). עכשיו התזמון יותר
טוב? (את מרגישה אותו בתוכך). מה את בכלל יודעת על התזמון שלו?
(הנשימות שלו כבדות). את רק יודעת שאת רוצה אותו. (מהירות יותר
ויותר). רוצה אותו עכשיו. כל כך חזק. אותו בתוכך. רוצה לגמור.
אנחה אחת קולנית.
רפיון.
הוא שוכב לצידך, מסדיר את נשימותיו.
-"נו ומה עכשיו"? את שואלת. הוא שותק. "מה יהיה אתנו?" את לא
מוותרת לו.
- "יהיה מה שיהיה" הוא אומר. ונותן לך נשיקה על המצח. את פולטת
"יופי" לא מרוצה.
הוא שואל מה דעתך על זה שהוא ילך להכין לכם את סלט הפירות. את
עונה שבאמת חבל לא לנצל את האפרסקים והאגסים כל עוד הם ירוקים
וחמוצים. רק ככה הם טובים, את מעירה, אחרי שהם מבשילים הם
נהפכים לעיסה אחת גדולה ורקובה.
הוא אומר משהו בקשר לזה שהוא שמח שאת מסכימה, קם מהמיטה, ומושך
איליו את מכנסיו.
את מתבוננת בו. לא מאמינה שזה באמת הוא, יושב על המיטה שלך,
שכרגע התנתם עליה אהבים. נדמה לך כי דמותו הולכת להתפוגג בכל
רגע, כמו בועת סבון שמתפוצצת בלי להודיע, ככה סתם.
אבל הוא ממש לא נראה כאילו הוא מתכוון ללכת מפה. הוא מחייך
אלייך ומציע שתכנסי להתקלח. הוא בינתיים יכין לכם ארוחת
צהריים. את מהנהנת בראשך לאות הסכמה, מתרוממת, עוטפת את עצמך
בסדין ומדדה למקלחת. בדרך את דורכת על אפרסק שהתגלגל לו אל אחת
הפינות.
לפני שאת פותחת את הברז, את עוצרת לרגע ומתלבטת אם מתחשק לך
אמבטיית קצף, או לעמוד מתחת לדוש. בסוף בוחרת, בדוש.
מבעד לרעש של המים הזורמים את יכולה לשמוע אותו מדליק את
המערכת, עובר בין התחנות ולבסוף מחליט על דיסק של ברי סחרוף.
את נצמדת אל הקיר הקר באפיסת כוחות ונותנת לזרם החם ללטף את
גופך. מנסה לסדר את המחשבות שמתרוצצות להן, בתוך ראשך, ללא
סדר. שואלת את עצמך, אם זאת הייתה טעות, להתמסר לו שוב. נזכרת
איך התענגת על מילות האהבה שהיה לוחש לך, פעם, איך היית מכורה
לו, לנשימותיו, לגופו, וכמה קשה היה לך להיגמל ממנו. כמה
תלוייה וחסרת אונים הרגשת לידו. איך כרכת את כל חייך סביבו,
והענקת לו, בכזאת קלות, את הרשות להחליט בשבילך. איך לבך נקרע
לחתיכות כשהוא עזב, וכמה כוחות נפשיים נדרשו, בשביל להתגבר
עליו, ולהתחיל מהתחלה. ועכשיו, הכל עומד לחזור על עצמו...
לא! את אומרת לעצמך, לא עוד! הפעם תיקחו את הכל צעד צעד, אתם
לא תסחפו. הפעם גם לך יש מה להגיד. התבגרת, והשתנית. את עצמאית
יותר וחזקה, מודעת לערכך. הפעם יהיה אחרת. טוב יותר. בכל מקרה,
שווה לנסות, את חושבת. נראה כי גם הוא השתנה. את בטוחה שהוא
התחרט על הפרידה, שכאב לו ממש כמוך, אבל האגו המנופח שלו לא
נתן לו להרים את השפורפרת ולחייג את המספר שלך, את הרי מכירה
את הגאווה המטופשת שלו. את רואה כמה הוא רוצה אותך, איך עיניו
נצצו, כשראה אותך שוב לראשונה, מזה זמן רב. כן, הפעם זה יהיה
אחרת.
את סוגרת את הברז, מתנגבת במהירות, עוטה על עצמך את חלוק המגבת
הישן והבלוי ויוצאת מהמקלחת. את שומעת את צלילי "עוד חוזר
הניגון" בוקעים מהמערכת. השיר שמתנגן נעים לאזנך ועושה לך
הרגשה טובה.
את פונה היישר איליו, רוצה לשתף אותו במחשבות שלך, ולשאול אותו
אם הוא מרגיש כמוך. נכנסת למטבח, ועוצרת, המומה. מבטך סוקר
במהירות את החדר הריק ונופל על השולחן שבמרכזו ניצבת קערה עם
סלט פירות. ניחוח משכר עולה ממנה. אגסים, תפוחים ואפרסקים,
טבולים במעט יין אדום.
לידה מונח פתק צהוב, מקופל לשניים. את פותחת אותו, בידיים
רועדות, למרות שאת יודעת גם כך מה יהיה כתוב בו. בעיניים
יבשות את קוראת את המילים הבודדות שהותיר אחריו: "מצטער,
התזמון לא מתאים...". |