היא נכנסת לכיתה בדיוק בשעה שבה אמור להתחיל השיעור. בעצם
הגיעה לפני כמה דקות, השאירה את התיק והמעיל על כיסא המורה,
הוציאה את דפי הנוכחות, מערך השיעור וכל מה שחשבה שתזדקק לו
והניחה אותם בצורה מסודרת על השולחן. אבל אז היא שוב נעלמה אל
הלא נודע וחזרה רק כדי למלא את תפקידה. כשיסתיים השיעור, תאסוף
את חפציה, תלבש את המעיל ותיעלם באותה פתאומיות שבה הופיעה.
היא המורה, אתם מבינים, לא שום דבר אחר. לא מדריכה רוחנית
שאפשר להתייעץ איתה, לא ידידה שרק במקרה עומדת קרוב יותר ללוח.
היא מורה. זאת אומרת, מרצה. כי זאת אוניברסיטה, לא בית ספר.
היא מורה. זאת אומרת, מרצה. היא מלמדת כאן, בכל אופן. בפעם
הראשונה שנכנסה לכיתה, בפעם הראשונה שבה ראיתי אותה הייתי
בטוחה שהיא בקטע. שער קצר, sensible shoes, בלי איפור. אבל היא
לא בקטע, היא פשוט הפרקטיות בהתגלמותה.
אני לא יודעת עליה כלום.
נו, מילא. תמיד הייתה לי משיכה לנשים מסתוריות וחזקות שאין,
פשוט אין, לי איתן שום סיכוי. בין גיל שתיים-עשרה לשש-עשרה (או
בין אולימפיאדת ברצלונה לאטלנטה) היה לי crash רציני על יעל
ארד. אני עדיין זוכרת את יום ההולדת שלה (1.5.67), את מספר
המדליות שבהן זכתה בטורנירים מדרג A (עשרים וארבע - 7 זהב, 8
כסף, 9 ארד) וגם כמה מושגים בג'ודו, ספורט יפני חביב שלא
מעניין אותי כלל.
היא (המורה, לא יעל ארד) שולטת בשיעור ביד רמה. חבורה של
פטפטנים שזכתה לכינוי "הברברים" (berber - הציפור, לא השבט
הגרמני), ואף אחד לא מוציא ציוץ. רק הלב שלי דופק מהר. קצת
מפחד, קצת מ(אהבה?). תמר, את בסדר? היא שואלת ברגע נדיר של
גילוי אמפתיה, את קצת אדומה. אני אוהדת של הפועל, אני משיבה לה
בחיוך. היא מקמטת את מצחה. זה לא שאין לה חוש הומור, היא פשוט
לא מתעניינת בספורט ולוקח לה רגע להבין את ההקשר. היא מחייכת
חיוך של עבודה, כזה שמגיע לעיניים על פי הוראה ממנה, וממשיכה
הלאה. אני מתה לגשת אליה בסוף השיעור, לדבר איתה על משהו
שראיתי או קראתי או שמעתי, שאיך שהוא באופן פתלתל ומאולץ מתקשר
לנושא הקורס. אני מתה לספר לה בדיחה מתוחכמת ולראות אותה צוחקת
צחוק שלא מקבל הוראות מאף אחד, אפילו לא ממנה. אני חושבת שאני
יודעת מה קרה לה, שהפך אותה לכל כך מרוחקת, כל כך לא נגישה וכל
כך "מורתית". אני מתה לדעת אם אני צודקת.