כשמישהו פתח לפתע את דלת החדר שבו ישבה, היא מיהרה לסדר את
שרוול זרועה הימנית המופשל ולהסתיר את הסכין. הוא חייך אליה,
חשב כי היא עסוקה לאחר שראה את ערימות הדפים הכתובים שהיו
מפוזרות על השולחן, ויצא מן החדר.

היא נשמה לרווחה כשסגר את הדלת.

היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות, ומה אסור לה לעשות. היא בחרה
באופציה השנייה. הפשילה שוב את השרוול והתבוננה בחתכים המדממים
שבחלק העליון של זרועה הימנית. לקחה שוב את הסכין בידה והמשיכה
לחתוך, בעדינות, חתכים יפים ומדממים. היא אהבה לראות את הדם
שלה. אהבה את הצבע שלו. זה לא כאב לה. כבר לא. אולי התרגלה.
היא ידעה שאסור לה לעשות את זה. ברגע שזה יתגלה דברים נוראיים
יקרו. היא ידעה את זה. היא ציירה שמש עם הסכין. כעבור מספר
שניות השמש דיממה. היא חשבה שזה מאוד סמלי, למרות שלא ידעה מה
זה אמור לסמל. שמש מדממת, החלק העליון של זרועה. ילדה נטולת
בעיות, ילדה שפוגעת בעצמה. נזכרה מהו התאריך היום. בעוד כמה
חודשים תהיה בת שבע עשרה. היא כבר לא ילדה. היא נערה. היא אדם
בוגר. היא יודעת מה היא רוצה. היא רוצה שלווה. היא רוצה יום
אחד שבו תהיה נטולת מחשבות כואבות. יום אחד שבו לא תחוש בצורך
הנורא לחתוך את עצמה.

ניגבה את הדם וסידרה את השרוול. אחרי הכל, איש לא אמור לדעת על
כך.

היא חזרה אל ערימות הדפים שעל השולחן. היום החליטה לקרוא שוב
את כל הסיפורים שאי פעם כתבה. שמרה את כולם. היא אהבה לכתוב,
לתאר, להמציא עלילה ולבנות דמויות. אמרו עליה שיום אחד עוד
תהיה סופרת.

נזכרה בעבר, בזמן שבו לא הייתה שלמה עם עצמה, בזמן שבו כתבה
כדי להכיר את עצמה טוב יותר. עכשיו היא כותבת כי אין לה ברירה.
היא מוכרחה לכתוב, היא יודעת שזהו הייעוד שלה. היום היא מכירה
את עצמה, לפחות כך היא חושבת. היא יודעת מי היא, והיא יודעת מה
היא רוצה. והיא גם יודעת שהיא חייבת לחתוך את עצמה מדי פעם,
לעתים קרובות, כי זה מה שגורם להשראה לבוא אליה. החברים שלה
בטוחים שהיא מאושרת. והיא אכן מאושרת. אבל... הדם הוא דבר
הכרחי. הוא לא יכול להישאר בגוף שלה. היא צריכה לפגוע בעצמה,
לדעת כי זה מסוכן, זה אסור, לדעת שהיא עושה לעצמה רע. ועם זאת
היא מאושרת. והיא כותבת, והיא אוהבת את החברים שלה, גם את
משפחתה, את הוריה ואת אחיה היא אוהבת. והיא אוהבת את הסיפורים
שלה. היא אוהבת את הכל, בעצם. אז למה? למה היא חייבת לפגוע
בעצמה? זה הכרחי? כן. אין ברירה. והיא לא מתכננת התאבדות. היא
אוהבת לחיות. היא נהנית מהחיים. נהנית להתבונן בדם שלה, זורם
לו לאיטו במורד זרועה, נחל דקיק של נוזל החיים.

הדבר הבא שהיא ראתה היה החבר שלה, כורע מעליה, פניו מביעות
דאגה ואהבה. היא אהבה אותו, רצתה להתרומם ולנשק אותו, לומר לו
שהכל בסדר, אך סחרחורת תקפה אותה. שלולית קטנה של דם נחה לה
בשלווה על הרצפה לידה. הדם היה כל כך יפה. כנראה שהיא איבדה
יותר מדי דם. חולצתה הייתה מוכתמת, מגע הדם הקרוש היה קריר
ונעים. היא ביקשה כוס מים, הקול שבקע מפיה היה חלוש וסדוק. הוא
נשק לה על לחיה והלך. היא הפשילה את השרוול הימני, וראתה שהשמש
ממשיכה לדמם. השמש כבר לא נראתה כמו שמש בכלל, עכשיו היא דמתה
יותר לעיגול מעוות במקצת, עיגול מדמם. החבר שלה חזר עם כוס מים
בידו, הגביה מעט את ראשה ועזר לה לשתות. היא החלה להרגיש יותר
טוב. הוא הצליח לעצור את הדימום, והשמש שוב נראתה, בוהקת
באדום.

היא אהבה אותו. הוא ביקש ממנה שתבטיח לו שלא תפגע בעצמה עוד,
והיא שתקה. נתנה לו להניח את ההסכמה שבשתיקה.

ידעה שלא תוכל להפסיק.