ארבע בבוקר של יום חמישי, הילדה נרדמה בדרך לירושלים. אבא שלה
השכיב אותה בעדינות על רצפת הקבינה ברווח שבין שני הכיסאות
וכיסה אותה במעיל. למעיל היה ריח טוב של לחם, לרצפת הקבינה היה
ריח של שמן מנוע. נהג המשאית, שהיה חבר של האבא, הציע להוריד
אותם בבית של הסבתא, למרות שזה מאריך לו את הדרך. "אז מה,
שנעשה את הסיבוב?" הוא שאל בקול רועם, האבא צחק בהקלה והילדה
התעוררה. המשאית עצרה ליד הבית של הסבתא, האבא מיהר פנימה עם
הילדה ועם התיק, ויצא אחרי רגע בידיים ריקות. עם קצת מזל הוא
יתפוס את האוטובוס הראשון חזרה למרכז ויגיע לעבודה בזמן, או
שאולי חבל על הכסף והוא ינסה לתפוס טרמפים.

כשחזרתי הביתה מהעבודה, אשתי הייתה שרועה על הספה בפוזה
הקלאסית של מיגרנה: חדר חשוך, תריסים מוגפים, הילדים סגורים
בחדרים והעוזרת מתחבאת במטבח. זה בגלל הריב המטופש שהיה לנו
אתמול בלילה. קבענו לסוף שבוע עם אירוח כפרי במושב שורש,
והבטחתי לבת שהיא תיסע איתי ברכב. אשתי כעסה כי היא לא חושבת
שהאוטו שלי מספיק בטוח. בוולוו שלה החלק המרכזי בספסל האחורי
נפתח לכיסא בטיחות מובנה, באוטו שלי זה סתם כיסא. ובכלל, כמו
שהיא מכירה אותי אני אדבר כל הדרך בסלולארי וזה ממש מסוכן, גם
עם דיבורית זה מסוכן. חוץ מזה אני תמיד שובר לה את המילה
כאימא, והיא רצתה בעצמה קצת זמן איכות עם שני הילדים. החלפתי
לבגדים קצרים וחזרתי לסלון להגיד לאשתי שאם כל כך כואב לה הראש
אז כבר עדיף שכבר ניסע כולנו ברכב אחד, ושאני אנהג, וכדאי שנצא
תוך שעה אחרת נאחר לארוחת הערב. היא הנהנה בעיניים עצומות.

לסבתא הייתה דירת חדר. זה כל מה שהיא הייתה, פשוט חדר. לא סלון
לא מטבח ולא שירותים, רק חדר מרובע וגדול. בקיר אחד הייתה דלת
לחדר המדרגות, ובקיר שמולו היו תריסי אזבסט על ציר. הדירה לא
חוברה למים וביוב בזמן הבנייה, אבל כשהילדה הייתה שם היה כיור
נירוסטה מאולתר במרפסת, כלומר ליד התריסים. המים הנקיים הגיעו
בצינור פלסטיק שחור שנמתח לאורך הקיר, והמים המלוכלכים זרמו
לתוך דלי שעמד תחת הכיור. כשהדלי התמלא היה צריך לקחת אותו
החוצה, לשירותים המשותפים של הקומה, ולרוקן אותו. אם השירותים
היו תפוסים, היו משאירים את הדלי במסדרון וחוזרים אחר כך, כי
לא נעים לפגוש ככה את השכנים.

בבוקר יום שישי אמרתי לאשתי שיש לי פגישה בירושלים. היא אמרה
לי שהבן שכח את האופטיק גוגלס, ושהיא לא מוכנה שהוא ילך לבריכה
בלי לראות שום דבר כי הוא עוד ידרוך על משהו. לקח לי כמה שניות
להבין שהיא מתכוונת למשקפי השחייה שלו, השד יודע איפה היא מצאה
משקפי שחייה אופטיות. התקשרתי לתחנת מוניות שיביאו את זה תוך
שעה וגם התקשרתי לעוזרת שתחכה בחוץ למונית. אמרתי לעוזרת שתשים
את האופטיק גוגלס בתיק עם כמה מגבות. ואז נישקתי את אשתי בלחי
ואמרתי לה שאני חייב לזוז, אבל היא עדיין נראתה כועסת.

"חופש סבתא" אמרה הילדה לעצמה. עולם ירושלמי קסום, עם ריחות
וטעמים של ארץ אחרת. אפשר ללכת לגן סאקר, תמיד יש שם ילדים
שמשחקים משחקים ירושלמיים שאין להם התחלה ואין סוף. אפשר ללכת
עם סבתא לשוק, ואחר כך לעזור לה להכין מאכלים כמו קובבה
וסמבוסק. אפשר לבקש מסבתא כסף ולקנות פיתה אש-תנור. אפשר גם
סתם ללכת ברחוב ולראות בתים מאבן ירושלמית, שבטח יש להם תקרות
גבוהות כמו לבית של סבתא. כל החודש יהיה לה את החדר של סבתא
כולו לעצמה, כלומר יחד עם סבתא, ואצל סבתא תמיד המצעים לבנים
ומגוהצים. "מעניין איך הסדינים נשארים כל כך לבנים", חשבה
הילדה, ואז היא הציצה סביב לוודא שאף אחד לא רואה אותה מדברת
לעצמה, וביטאה בלחש את המילים "צחים כשלג", וחייכה פתאום.

בירושלים נפגשתי עם סוכן הנדל"ן שסיפרו לי עליו. הוא כבר היה
ממש זקן, ואמרו עליו שהוא מכיר כל אבן בעיר. אספתי אותו באוטו
של אשתי ונסענו יחד לחפש את הבית של הסבתא בנחלאות. כשאני חושב
על זה בדיעבד, לא ממש ברור לי מה הייתי עושה אם היינו מוצאים
את הבית. אולי הייתי קונה אותו, ואז מה? בכל זאת היה לי נחמד
להעביר את היום עם האיש הזקן שלא הפסיק לספר על הבתים,
הרחובות, ועל הבית שאני מתאר ושהוא כמעט בטוח שזה אחד הבתים
שהרסו לפני הרבה שנים בפרויקט שיקום שכונות. בצהריים הלכנו
לאכול חומוס ירושלמי. אחר כך חזרתי לאירוח הכפרי בשורש, שם
חיכתה לי הודעה שאשתי והילדים חזרו עם המונית הביתה כי הייתה
לה מיגרנה, ולבת כאבה הבטן, ושאני צריך לבדוק טוב טוב בחדרים
שלא שכחנו כלום.

הילדה אהבה לבטא לעצמה צירופי מילים, "מילים שקופות" היא קראה
להם. לפעמים, כשחזרה עליהם הרבה פעמים המילים איבדו משמעות
ונראו לא ממשיות, ולפעמים לא הייתה למילים משמעות מלכתחילה.
"כחץ מקשת" היא חשבה הבוקר כשהאבא שלה חזר למשאית, "עונג שבת"
היא אמרה כשהסבתא הושיבה אותה לארוחת בוקר מוקדמת, "ליל
הבלהות" היא קראה ללילה הנורא ההוא שהיה לאחותה חום ופרכוסים
ולא היה איך לקחת אותה לבית החולים. לפעמים צירופי המילים היו
מתעתעים בה, במקום "מוצא חן בעיניי" היא אמרה לעצמה "מצב רוח
בעיניי" וכבר לא הייתה בטוחה איזה מהם הוא הנכון.

הילדה שטפה לבד את הכלים מארוחת הבוקר המוקדמת. כשאני שוטף
כלים אני משחק משחק של גדולים בלי התחלה וסוף שקוראים לו
בואו-נעשה-את-זה-הכי-מהר-והכי-יעיל-ונגמור-עם-זה-כבר, אבל
הילדה פשוט שמחה להיות חלק מהקסם הירושלמי של סבתא. מדי פעם
היא סוגרת את המים, יורדת בחשיבות מהשרפרף ובודקת את הדלי
שמתחת לכיור, לוודא שהוא עוד לא מלא. היא רכנה מעל הכיור ללגום
מים קרים ישר מהברז, וחיפשה את המילים השקופות המתאימות. באותו
בוקר, ארבע עשרה שנים לפני שתהיה לאשתי, אמרה הילדה את מה
שהרגישה, "גלים של אושר".