היא מסתכלת עלי בחזרה והעיניים שלה גדולות מתמיד.
הגודל מאפשר לראות את התכולה - המון עצב.
אני מנסה להדוף אותה, לגרום לה להיעלם אבל אני לא מצליחה, היא
שם בכל פעם שאני מסתכלת כדי להזכיר לי את עצמי, שאני לא אשכח
ולו לרגע אחד עד כמה אני רוצה שהיא תיעלם.

ביין המון שאריות אוכל רואים אותה. מנגבת את זוויות פיה.
הקיץ הגיע והיא איננה רוצה לצאת, היא, מחכה לחורף. הוא, מאפשר
לה להתחבא, סולח לה על הניתוק על הבושה מקנה לה תירוץ מרשה לה
להיכנע.
האור בחוץ חושף הכל, משאיר אותה עירומה מול כולם, כי השמש תמיד
אמיתית בכל הסיפורים ובכל האגדות, בגלל זה היא שונאת אותה היא
תמיד מזכירה לה את האמת, את האמת שמתחת לבגדי החורף - האמת
העירומה שנשקפת מהמראה והיא אפילו לא דמות כי אין גבולות אין
תחתית אין סוף ואין התחלה.
קשה לה לנשום, היא בלעה הכל, הרי בזה היא הכי טובה - לבלוע.
רק שהפעם אין לעיסה ואחר כך גם לא יבוא יותר הצער והחרטה - רק
שלווה. חבל, בדיוק שהגיע החורף...