עבר לא מעט זמן מאז נפרדתי מהחברה לשעבר, זה כואב עד היום.
נשקתי לה, מגעה מרגיע כתמיד, כבריחה מהמציאות הותירה בי חותם,
הצתתי גפרור ישן והיא בערה, שאפתי בזעם מעט טבק כימי לגרון
ונשפתי סוגי פחמן שונים לאוויר. כבר לילות רבים זה כך. לילות
רבים מספור.

 בזמנה, הייתי רגיל ללילות של שכרון חושים, באם בצפייה בסרט
רומנטי ומרגש, או שמה מאפה שוקולד באחד מבתי הקפה האפלוליים
באזור, ואפילו יחסי מין חלקיים, לילות של שכרון חושים.
מאז עברו לילות רבים ריקים מתוכן. יום אחר יום אני שוכב במיטה
וממתין לבואה, ודמותה אינה מציצה מבין כתלי החושך בחדרי, רעש
חרישי של לא-כלום אופף האוויר, ואין אף חברה לשעבר, רק האהבה
המחפשת אותה כמגנט נכשלת בכל רגע נתון.
יצא באחד הלילות כי לא נרדמתי, וכך החלטתי, בהשפעת מזג האוויר
הנינוח, ללכת ולשבת במרפסת העישון שמחוץ לסלון הדירה.
חשבתי אולי, שאם יצא לטובה, אוכל לדבר לאלוהים, או לכל דמות
אחרת, בכל גזע, דת ומין, שקשור לצרות שלי, ויוכל להנחות אותי
לדרך הנכון או לעזור לי לטובה.
לילה אחר לילה לא נרדמתי, לילה אחר לילה יצאתי למרפסת העישון,
דיברתי לאוויר, חיפשתי מלכים, קיסרים ואלים אי שם בין הכוכבים,
אך לא מצאתי מאום, רק אהבה שמצאה לה חלל רחב יותר להתפרש בה,
ולשבור את ליבי עוד ועוד ימים, עד אינסוף.

איני יודע מאיפה הגיעה אליי ההחלטה, אולי מין האלים, או אולי
מעצמי, בכל אופן, זה לא באמת משנה. החלטתי לנסות להמשיך, בדיוק
כך, להמשיך במסלול חיי בהליכה קצבית ולמצוא מישהי חדשה שתמצא
לנכון להיות כפיסת מתכת למגנט שמסתובב לו בחדרי ברוב לילות.
אותם לילות, אותו שכרון חושים, אך מישהי אחרת. זה לא באמת
משנה.
וכך, לב אחד, והאמת אחת. לא ידעתי כיצד. לא יכולתי להמשיך -
בנסיעה ברכבת לא היה בי האומץ לפתח שיחה עם החיילת בהירת השיער
היושבת מולי, במסיבה של חבר לא התקרבתי לידידה רחוקה שלו שללא
ספק הסתכלה עליי בצורה מפתה. שום דבר לא קרה.
ולא כי איני יכול, כי זאת בעיה אחרת לגמרי שמפסיקה ברגע
שיודעים שהיא קיימת, אלא מסיבת אי האמון בעצמי, אי הניסיון
אפילו, חוסר ביטחון משווע.

וכך הגיעו שעות לפנות בוקר של ה-12 באפריל, אווירה אביבית של
ערב פסח הכתה בי גלים-גלים בעודי יושב באותה מרפסת עישון
זעירה.
מחשבות על החברה לשעבר טרדו בי, ומחשבות על החברה לעתיד טרדו
בי, אך למעשה בעיקר התמלאתי טרדות וחרדות מעצמי, מחוסר היכולת
לכלום.
רגליי הונחו זה דקות ארוכות על שרפרף צר מולי, ועל אף שנרדמו
מעט והתעורר חשש לנמק לזמן ארוך, מיקומן היה נוח ועדין, כך שלא
העליתי שום נקודת ביקורת בנושא.
הדלקתי סיגריה שנייה לאותו ערב, הסיגריה זהרה בערפילי הליל,
הרעילה בי כל חלקה טובה, ואף מהמעטות שנשארו.

שוב אותה שיחה נושנת עם עצמי חזרה אל תוך תבונותיי. לא הבנתי
לאן נעלם אומץ הלב שלי, איפה מסתתר האמון שלי במוטו של קלילות
וביטחון עצמי. איפה אני?
קולות צחקוק רכים נשמעו ממרחק מספר מטרים מתחת למרפסת העישון
של הדירה. התרוממתי קלות ממושבי והבטתי לעבר מוצא הקולות.
הילכה שם בחורה, לא הבחנתי בתווי פנייה מפאת המרחק, אך הנחתי
שקולה משקף על זהותה. היא נעמה לי.
הסתכלתי עליה הולכת, צוחקת לבר או ברת המזל שאיתה בשיחת
הטלפון. ואז היא סיימה והמשיכה ללכת בביטחון בהמשך השביל הצמוד
לבניין.
רחשים קלים של הליכה נשמעו, ולפתע - ריצה. מתוך חצר בית הספר
אשר גובלת בשביל פרץ בברוטאליות (יחסית לנקודת מבט של בחור
שמביט בעניין ממרפסת עישון) לכיוון הנערה בחור צעיר. הוא עמד
מולה.
הבחור והבחורה ניהלו דיאלוג עלום. ניסיתי להתמקד בנושא אך לא
יכולתי לזהות במה העניין. הבחורה הלכה לאיטה לאחור והחלה לרוץ,
צעקות קריאה לעזרה נשמעו, הבחור רץ אחריה לכיוון פנים בית הספר
שממנו הגיע.
כל השכנים, מבין אלו המשפחות, הרווקים והזוגות בדירות מעליי,
ומבין החתולים ושאר האלילים, הקיסרים והמלכים שבשמים לא שמעו
לה ולתחנוניה. היא צרחה וזעקה עד כלותה, עד אשר אחז בה הנער.
פתאום השתתקה הנערה, הבחור אחז בה והטיל אותה על הרצפה ברחבת
בית הספר. היא בכתה.

חשבתי לעצמי וניסיתי להבין את פרץ הרגשות בשעות בוקר מוקדמות
אלו. לא ידעתי כיצד לנהוג.
לא היה בי האומץ לגשת לעזור, להציל, לא היה בי האומץ לצאת
מכוכי במרפסת העישון ולהתנפל על האנס לכאורה.
"מה יש להפסיד", חשבתי לעצמי. "ואם היתה זאת החברה לשעבר שם,
לא היית מצפה לשמוע שנאנסה והשכן שצפה בזה ולא עזר", ניחמתי את
דאגותיי. דאגותיי, בלי כל קשר, נגוזו שנזכרתי שחברתי לשעבר
מוגדרת בדיוק כמו שהגדרתי אותה בליבי בזמן האחרון, מעוטרת
בכינוי "לשעבר", כך שהעניין לא כה נורא.
ואולי, כך שאולי מסיבה פשוטה, פשוט יקרה כי לאחר ההצלה ההרואית
העתידה לבוא. כנראה ותהיה הנערה הבוכייה תחליף ראוי לחברה
לשעבר. והביטחון העצמי? מקומו יהיה לאחר מכן בהיכל התהילה.

התרוממתי מהכיסא והחדרתי רגליי לכפכפים הביתיים החדשים שלי,
מיהרתי לדלת הכניסה לבית וחלפתי דרכה בחפזון מבלי לנעולה.
ירדתי במדרגות הבניין בקפיצות אדירות, כבר החלתי להתעייף
ולהתנשם מעט.
המשכתי משער הכניסה לבניין אל השביל לבית הספר הקרוב, הסיגריה
עדין בידי, ואני מסיים אותה בעת ריצה ספורטיבית ביותר.

כנראה והתוקף שמע את צעדיי לכאשר הגעתי לרחבת בית הספר ועמדתי
מאחוריו.
נאלמתי דום למעט שניות, והוא הביט לאחור.
הבחור עזב את הבחורה והתרומם לאט ממקומו. היא נשארה בוכייה
ומכונסת בעצמה על קיר בית הספר. מופשטת חלקית. במבט מדאיג
וריקני עמד בגאון הבחור והתקרב אליי.
ביטחוני העצמי הכה במזח ההיגיון ושצף קצף אל תוך תוכי, הייתי
מוכן להכל, זה היה הרגע.
הוא התקרב אליי, עמד מולי, ושתק.
"....מה..?!", נפלט מפי, במקום משפטים ומעשים חשובים אחרים.
הוא הסתכל עליי, טפח על שכמי, וחייך.
"ראיתי אותך שם דומע במרפסת למעלה. סמכתי עליך שיהיה לך האומץ
להגיע ולעצור את מה שעשיתי". שתקתי.
הוא הצביעה עליה, היא עדין ישבה שם מכונסת ובוכייה.
"היא ממש מכוערת", אני לא יכול יותר.
היא טפח על לחיי בוולגריות חברותית וחלף על פניי בחיוך מאושר.
עמדתי והשתתקתי. לא הבטתי לשום כיוון מעבר עצמי.
ניצול מיותר של הביטחון העצמי המיוחל, ונתקעתי עם מכוערת.

פעם הבאה שהבחור הטיפש הזה, יימח שמו, ימתין בלילה מתחת
למרפסת העישון שלי, ויהיה מבין המצפים שאקפוץ לאותו מקום
מסיבותיו ומסיבותיי באשר הם, שלפחות ינסה ויתקוף את החברה
לשעבר. כך עדיף.