הרעש של מנועי המטוס מעיר אותי מוקדם בבוקר, אולי בארבע וחצי.
הכול חשוך, קר ורק צרצרים משמיעים את קולם, אפילו הציפורים עוד
לא שרות והתרנגול שלי עדיין לא התעורר. השריקה של המנועים
מחרישה אוזניים, זה נשמע כאילו הטייס לוחץ על כפתור הבלם של
המטוס, שכל כך קרוב. זה לא היה פעם, לפני שבנו את ארמון השיש
החדש והמפואר הזה שלהם, שדה תעופה חדש. פעם המטוסים היו עוברים
מעל הבית אבל גבוהה, בלי להרעיש בעוצמה כמו עכשיו, אבל מאז
שבנו את המבצר החדש הזה, הכיוונים השתנו וכל טיסה שבאה מאירופה
או מאמריקה מעירה אותי בארבע וחצי בבוקר.
אצלנו לא היו קמים כל כך מוקדם אבל כאן זה אחרת. מעירים אותנו
ברבע לחמש ומדליקים נורה צהובה וחלשה. כל בוקר אחד מאיתנו יורד
לקנות לחמים ונקניק מהמכולת שממול. הטנדר שלוקח אותנו מגיע
בחמש וחצי ועד אז אנו אוכלים משהו, מכינים אוכל למשך היום,
ממלאים מים בג'ריקנים ומתכוננים לעוד יום. אשתי בטח עוד ישנה
שם, גם הילדים, הם קמים הרבה יותר מאוחר, אוכלים ביחד ארוחת
בוקר והולכים ללמוד. היא הולכת כל שבוע לדואר לאסוף את הכסף
שאני שולח מכאן, רע לי כאן אבל שם אין עבודה.
לקום כל כך מוקדם מרעש של השעון הזה דווקא היום. אני כל כך
עייף, אבל אין ברירה חייבים לקום, יש לי נסיעה של שעתיים לאתר.
עכשיו כבר חמש בבוקר, איזה קור, וגם גשום עכשיו. את ישנה לך,
מכורבלת מתחת לפוך, חם לך ולי סומרות השערות מרוב קור. טוב אני
חייב מקלחת חמה לפני הכול. צריך לחמם מים קודם לפרקולאטור כדי
שאני אצא מהמקלחת אני אוכל להכין קפה.
תתעורר כבר יוסי, אני שומע אותו צועק לי באוזן, תקום אתה צריך
לצאת עוד חצי שעה לסיור. אני הרוג, עטוף בקורי השינה שמחזיקים
אותי כלוא על המזרון הצבאי הדק הזה. הוא מנער אותי, אני פותח
עין ואומר לו, עזוב כבר אני קם. בשעון השעה כבר עשרה לשש, עוד
חצי שעה ארוחת בוקר ובשבע אנחנו כבר על הג'יפים בדרך לגדר,
חייבים להגיע עד שבע וחצי לפני הפועלים, הקבלן והמפגינים
הערבים שרק עושים ברדק. אתמול שלחו אחד מהפלוגה לבית חולים
אחרי שהוא חטף אבן בראש. הנה אני כבר שורך את השרוכים, מרים את
הרובה והולך לשירותים.
ריח של קפה חזק עולה באפי בזמן שאני מתחיל להתעורר מהאור
הראשון של הבוקר. חם בתוך השק שינה ונעים אבל אני חייב לקום,
אך איזה ריח. אני מוציא את הראש בזהירות משק השינה ומכת קור
אדירה מעיפה אותי שוב פנימה אבל אין ברירה אני חייב לקום.
הקפה, אך איזו ארומה משכרת וריח של לחם שנאפה עכשיו, אני כבר
עומד רועד לגמרי, כולם עוד ישנים. אני עובר בין שקי השינה, אחד
אחרי השני, מנער אותם קצת עם הרגל ואט אט גופות קפואות, מרוטות
מעייפות יוצאות כמו שדים לבוקר הקר הזה. הדלת נפתחת והבת
הגדולה עומדת בפתח עם קנקן מדהים של קפה ומברכת אותנו "סאבח'
אל ח'יר" ואני עונה לה "בוקר טוב".
מילא לקום כל כך מוקדם, הרי ממילא פעם הייתי קם בחמש וחצי,
אולי בשש. התרנגולים שלי היו מעירים אותי ליום חדש, לקום
ולהתרענן, לשטוף פנים, להעמיד מים בקומקום לקפה לפני שהאישה
והילדים מתעוררים והיום מתחיל. אלה היו השעות הנהדרות שלי, עם
צפצוף הציפורים המתמזג עם צפצוף המים הרותחים באיטיות. כשהמים
רתחו והכנתי לעצמי את הקפה השחור כבר הייתי לבוש ומוכן לצאת
לראות מה עם השדה שלי, אם קרה משהו בלילה, האם העצים מרגישים
טוב ולא חסר להם כלום. העצים שלי היום ראו הכול כבר.
הנהג שלנו מצפצף פעמיים כשהוא מגיע ואנחנו חייבים תוך חמש דקות
להיות למטה. יש מי שנמצא בדיוק בשירותים, אחר שוטף פנים ואחר
אוכל. יש מי שמסדר את החפצים שלו ואחר חוזר עם המים. אני פורס
לי את הלחם לארוחות היום, הגב כואב לי. זה מקום שאפשר לחשוב בו
רק בערב שחוזרים ואי אפשר במשך היום. הוא מצפצף שוב פעם כמה
פעמים, השעה כמעט שש ויש עוד כמעט שעה עד שמתחילים. הרי לא
ברור אם נוכל בכלל לעבוד היום, כמעט כל יום מפריעים לנו ושום
דבר לא מתקדם.
אני פותח את הדלת, סוגר את האור, ויורד במדרגות לחניה שלי,
נרטב מהגשם החזק. ביד יש לי כוס קפה, חושך מוחלט כאן. אני
מוציא את המפתח, לוחץ על כפתור ובשתי צלצולים מקבל אותי הג'יפ
החדש שלי בברכת הבוקר שלו. יש לי אותו כבר חודש והוא נוסע
נפלא. יש לו צבע מטאלי בהיר ומושבים מיוחדים, הוא יכול להגיע
לכל מקום. הוא גבוה וחסון ויש לו סמל עם VW כלוא בתוך עיגול
כחול על ההגה, איזו קניה מעולה. אני מסובב את המפתח, מניח את
הכוס במקום המיועד לה, המנוע מתעורר לחיים, אני מתרווח על
הכורסא, חוגר חגורה, מדליק אורות ומפעיל את המגבים, משלב
הילוך, לוחץ על השלט שפותח את השער של החניה שלי ומתחיל לנסוע.
על ההגה יש כפתור המפעיל את הרדיו, מכוון לגלגלצ, מדליק את
הטלפון ורואה איך האור משתלט על החושך בגליל. השער של הישוב
נפתח וכבר אני בדרך למרכז, ברדיו חדשות של בוקר.
אני יושב על האסלה וחושב על כלום, קר מאד ושום דבר לא יוצא רק
פיפי צהוב-כתום כמו מיץ תפוזים. שלשום עוד חיבקתי את החברה שלי
ועכשיו אני כאן, בסירחון הזה של שירותי השדה הזמניים האלה. אני
קם, מחפש נייר טואלט ואין, כבר שש ועשרה, צריך למהר, קר ומתחיל
קצת לטפטף, רעש של מטוס חזק מעל הראש ואני נכנס לשטוף את עצמי
בטוש על ריצפת הקרש. אני יודע שלהתגלח מול המראות האלה זה
ניחוש אחד גדול אבל אין לי ברירה. מים חמים שוטפים את גופי
שמתחיל לגלות סימני התעוררות, תחושה של עונג עוטפת את גופי
ואני נזכר שוב בחברה שלי שעכשיו בטח ישנה במיטה החמה שלה,
מכווצת וחולמת על החבר החייל שלה שקופא מהקור ברגע שהמים
נסגרים. די צריך למהר כבר שש ורבע.
רוית קוראת לי מתוך השק שינה שלה, עיניה אדומות ונפוחות, אני
מתקרב אליה והיא לוחשת לי באוזן שהיא מרגישה לא טוב היום, יש
לה תחושה לא טובה, והיא רוצה שאני אנסה להשיג לה טרמפ לתל
אביב. אני מזכיר לה שהיום מגיע הקבלן של העבודות מהצפון ואם
אנחנו נוכל להפריע לעבודות כמה שיותר היום אז החשבון שלו יגרום
לו אולי לפרוש מהחוזה, הוא רוצה הרי להרוויח, אבל רוית בשלה.
אני פונה לגדי ומבקש ממנו להרים טלפון למרכז כדי שידאגו לרכב
שיגיע מתל אביב עם ציוד וייקח את רוית. אני בינתיים לוגם מהקפה
החם ומסתובב בין כל החברה שכבר קמים ומתארגנים להם במהירות
ארוחת בוקר מאולתרת מירקות שהבאנו, גבינת עזים וביצים שקיבלנו
מהשכן מהכפר, מים מינרלים וקפה.
אבל עכשיו המטוס מעל לראש, כל הבית רועד, אני ער והאישה גם כן,
הילדים מתעוררים והקטן שנבהל מתחיל לבכות והנה הבית שלנו
מתעורר באמצע הלילה ולא בשביל לקנות משהו בשדה התעופה החדש
שלהם. אני אף פעם לא עזבתי את הארץ שלי, אף פעם. נולדתי על
האדמה הזאת, האדמה שנותנת לי חיים ועליה אני אמות. אבל עכשיו
אני רוצה רק קצת לישון, קצת, אולי להמשיך ולנמנם עוד שעה אחת
כמו פעם. אבל גם לישון מוקדם אי אפשר עכשיו כי מטוסים גדולים
לא נותנים לי להירדם גם באחת בלילה. אבל באחת וחצי נהיה שקט
לגמרי ורק רעש של תנים ושועלים יכול להפריע לשקט אבל לזה אני
רגיל.
אנחנו מצטופפים בארגז של הטנדר שמונה עובדים. יושבים צמודים
אחד לשני בזמן שהטנדר נוסע לכיוון האתר בכביש המהיר, קר בארגז
מאחור, אין חימום. מקדימה, יושב לו הנהג של הקבלן עם מנהל
העבודה, חם להם, הרדיו עובד והם שומעים מוזיקה, מעשנים ושותים
קפה של בוקר. בחוץ האור עולה לאט, בדיוק כמו בבית. קר לנו
ואנחנו שותקים, כל אחד חושב לו בשקט, אני מתגעגע, לאישה
ולילדים, עכשיו הייתי רוצה לקום איתם ולהתחיל איתם את היום.
הרעש של הצמיג החדש בגשם יוצר שריקה עדינה בזמן שאני פונה לעבר
הכביש הראשי. העצים נעים ימינה ושמאלה מעוצמת הרוח. הגשם מתחזק
והשמים המתעוררים אפורים וכבדים. על הכביש מעט מכוניות, בעיקר
של תושבי הכפר מהעמק שיוצאים לעבודה. משאית כבדה עומדת בצד
הדרך ונהגה מדבר בטלפון הנייד בזמן שהטלפון אצלי ברכב מצלצל,
זאת שיחה מאוסטרליה, שילה שם יוצאת לצהרים ומתקשרת לשאול מה
קורה. היא יודעת שלהתקשר אלי אפשר רק בשעות כאלה, אחר כך אני
לא עונה. היא נחמדה הבוקר, שואלת לשלומי ולשלום אישתי והילדים.
מבררת שוב מתי אני כבר מתכוון להגיע לסידני כמו שהבטחתי לה,
פעם בשלושה חודשים לשבוע. אני עונה לה במהירות, שיחה ממתינה
ממספר חסוי מפריעה לנו ואני מתנצל שאני חייב לנתק ואז ה-GPS
מודיע לי שכביש 6, שבניתי לו את השוליים, זה עוד שני קילומטר
ויש להחליף נתיב. אני מתנצל בפני שילה, מבטיח לה שוב שבעוד לא
יותר משלושה שבועות אני על מטוס בדרך אליה ועונה לשיחה הממתינה
הטורדנית, זאת אישתי. ציפצוף הכניסה לכביש "חוצה ישראל" ואני
חושב על עיסקת הנדל"ן שעשיתי עם הרווח מהבניה שלו.
אני לובש מהר את המדים, קושר את הנעלים ומושח אותם במשחה.
מעביר מסרק על השיער ומנסה לזהות את דמותו של הילד מאחורי
המראה המלוכלכת. אני לוקח את הנשק, האפוד-שחפץ ואת הקסדה ורץ
לג'יפ שעומד באמצע רחבת המסדרים ומטרטר-מתחמם לו. הגשם דופק על
חלונותיו הכבדים ואני קופץ לי מאחור. הנהג מעשן לו באיטיות
ואומר לי בוקר טוב, אני מחייך אליו, עונה בחזרה ומת מרעב.
ממגורי הקצינים יוצא המ"מ ורץ במהירות לעבר הג'יפ. הוא בגיל
שלי, שנינו מאותו המחזור רק שאני רוצה לחזור הבייתה בעוד חצי
שנה והוא חתום לשלוש שנים, הצבא מעניין אותו יותר. הוא צועק לי
בוקר טוב ואני מחזיר לו, הוא קופץ לתוך הג'יפ, לוקח סיגריה
מהנהג שלנו ושואל אם בא לנו קפה, בטח שבא לנו, כבר שש שלושים
וחמש.
האוכל טעים כמו בכל בוקר כאן, כאילו מכינים אותו בבית הקפה
האורגני מתחת לבית בתל אביב. כולם יושבים ביחד במעגל, סלט
ירקות ענק במרכז, גבינה בקערה, צלחת עם חביתות שמטוגנות על ידי
רוני ויש להן טעם שאי אפשר לתאר במילים. המעגל מתרחב ומתמלא לו
לאיטו. בעל הבית נכנס עם צלחת עמוסת פיתות שזה עתה נאפו ומברך
אותנו לבוקר טוב ומוסיף בערבית שהיום הולך להיות גשום וקר.
בחוץ יש הפוגה מהגשם אבל עננים שחורים מבשרים כי זאת הפוגה
קצרה והסערה עוד מעט תתחדש. חלק כבר מסיימים את ארוחת הבוקר
ומתחילים להתארגן, עוד מעט ויוצאים.
העצים שלי כבר שמעו וראו את כולם וכנראה יראו הרבה אחרי, אני
מקווה. שתלו אותם סביי סבי לפני הרבה מאד שנים, אני לא יודע
מתי, יש לי רק נייר עם חותמת של המוכתר של האזור שעליו כתוב
במספרים ערביים 1864 והוא זה שמסביר למי שרוצה לדעת איפה
מתחילים העצים שלי ואיפה הם נגמרים.
יש משהו מוזר במדינה הזאת אין בתים ישנים והרוסים, הכל נראה
חדש כאילו בנו מחדש. אצלנו רואים שבתים נבנו מבתים ישנים. בבית
הקברות יש קברים ישנים מאד ואכולים וכאן הכל מבריק משיש וחדש.
במיוחד הבית הענק שממנו נכנסנו, שדה התעופה החדש. מדהים איך
במדינה הזאת, אני חושב לעצמי, מקומות בהם עוברים אנשי מפה לשם
יותר מפוארים מהבתים של אותם אנשים. בינתים אני רואה כבר את
האתר ליד והדיכאון והגעגועים מתחילים שוב.
אישתי רצתה לשמוע אם אני נזהר בדרך ואמרתי לה שכן ואז צלצל
הנייד השני שלי וזה היה עו"ד אמיר, וכשהוא מתקשר אז מדובר
באיזו קרקע בארץ ובחו"ל, נפרדתי מאישתי ועניתי לו. הוא סיפר לי
על קרקע שחבל על הזמן, ליד לונדון, מיקום מרכזי ליד אוטוסטרדה
ושדה התעופה, מקום מדהים שכדאי רק לרכוש את הקרקע ולהמתין כמה
חודשים, מקסימום שנה, ואז אפשר יהיה להכפיל ואלי גם לשלש את
הכסף כמו שעשינו בפרוייקט של הכביש אבל לא של הטרמינל. אבל אני
מושקע בגדר, אמרתי לו, שמה אני מרוויח עכשיו אז הוא ענה לי
שאני לא מחשב כמה זמן אני תקוע כבר שמה בגלל ההפגנות כל יום
ובטח העלות שלי גדולה יותר ממה שאני חישבתי ופתאום הבנתי שהוא
צודק. הגרון שלי התייבש והחלטתי לעצור לקפה בתחנת הדלק בצד
הכביש. ואז מנהל העבודה התקשר ואמר שהם מגיעים תוך עשר דקות אז
ויתרתי על הקפה.
בארוחת הבוקר יש ירקות חתוכים גדול-גדול, בדיוק כמו הסלט
שמוכרים בבית הקפה ליד הבית של החברה שלי. ביצה קשה חמה, דייסת
סולת מתוקה, קפה מר בתוך סיר ענק, גבינה 5% של סקי ומעדן דני
שוקו. אני יושב, מורח שתי פרוסות לחם, לוגם מהקפה וחושב שוב
פעם על זה שבעוד חצי שנה אני בטח אשב עם החברה שלי, אוכל סלט
קטן-קטן ואשתה לי קפה הפוך משובח בבית הקפה הזה. ואולי אני
אשתה איתה קפה ואוכל סלט דווקא איפה שהוא באירופה, אולי
באנגליה, היא הרי נולדה במנצ'סטר.
כולם כבר מוכנים כאשר המכונית שבאה לאסוף את רוית מגיעה. אנחנו
מתארגנים, לובשים בנדנות נגד הגז של הצבא ומתחילים להתקדם לעבר
השדות, אל העבודות. זה מזכיר טיול שנתי אבל כאן אפשר להיפגע.
עוד מכונית מגיעה לכפר וממנה יורדים שתי צלמים עם אפודה בצבע
זוהר עליה כתוב באנגלית PRESS, חבל שהם לא יודעים שהחיילים של
צה"ל לא למדו אנגלית בתיכונים של לימור לבנת. כשאנחנו פונים
מהשביל הראשי של הכפר לעבר שדה עצי הזית חולף לידנו ג'יפ צבאי
עם נורה כתומה על גגו אך הוא לא עוצר וממשיך לתוך הכפר, מרחוק
אני רואה אבק של מכוניות ואת החברים מ"גוש שלום" שמתחילים
להיאסף.
כשאני יוצא מהבית כבר עברו מעלי הרבה מטוסים מפריעים וככה זה
כל היום. פעם זה היה הרעש היחיד אבל בשש וחצי מתחיל הטרטור של
הטרקטורים והמשאיות, הטנדרים המצוחצחים של הקבלנים והג'יפים של
הצבא. אני יורד ברגל למטע שלי ולידי חולפות שתי מכוניות שטח
מצוחצחות ומבריקות שמעלות אבק סמיך שמפריע לי לנשום ומלכלך
אותן. אחריהם נוסעים טנדרים מרופדים בתוכם מצטופפים אנשים
הלבושים באפודות צבעוניות. הם נעצרים על הגבול של המטע שלי
ופוצעים את האדמה. הם יורדים מהרכבים, הפועלים בלבוש מרושל
צבעוני, לא מגולחים ועייפים מאד, כך נראה לי. מאחד הג'יפים
המבריקים יורד איש רחב גוף, בטן מלאה מכסה לו את החגורה, משקפי
שמש יוקרתיים מכסים את פניו המגולחים, הוא מדבר בטלפון נייד כל
כך קטן שלא רואים אותו. הוא יורד לשביל, נעליו המבריקות
מתמלאות אבק, החולצה שלו בהירה כמו השמש והפנים שלו זורחות כמו
הירח. לפתע מופיעים שני ג'יפים של הצבא במהירות עם פנס כתום
מהבהב בעצבנות על הגג שלהם, הם חולפים על פניו של האיש החשוב,
ענן של אבק מחסה אותו והוא נעלם לרגע ואז שוב מופיע, לבן כמו
גוויה.
כשאני יורד מהטנדר אני רואה את הג'יפ היפה של הבוס הגדול, זה
שחייב לי כסף ולא רק לי, כבר חודשיים. הוא אומר שהצבא לא משלם
לו בזמן אבל הוא נותן לנו רבע מהמשכורת כל שבוע שנוכל לקנות
לחם וגבינה שיהיה לנו כוח לעבוד. אני דיברתי עם כמה חברים שלי
שנתנו לי טלפון של פקידה שאולי תעזור לי לגבי התשלום אבל אם
אני אעשה יותר מדי רעש אולי אני אקבל את מה שמגיע לי אבל אני
לא אוכל להמשיך לעבוד וברומניה אין עבודה.
האבק שהמכוניות שלנו עושות לכלך לי את הג'יפ לגמרי וגם את
משקפי השמש שלי, אומנם אין שמש אבל אני אוהב ללבוש אותן. שוב
עו"ד אמיר בטלפון, הנעלים שלי כבר הפכו לבנות, אם הייתי יודע
שזה מצבו של האתר הייתי מגיע לבוש בבגדי עבודה או אולי בכלל
היה כדאי שהייתי מוותר על הכל ומשקיע באנגליה או אולי בפרוייקט
בפולניה של הקניון שלא יכולתי לקחת לפני שלושה חודשים. בדיוק
שעו"ד אמיר קישר אותי עם רו"ח יערי בנוגע לחישוב עלויות המימון
עברו שתי ג'יפים של הצבא והפכו אותי לסופגניה מאובקת.
אני יושב לי בג'יפ השני ביחד עם המ"מ כאשר לפנינו נוסע המ"פ.
תהיה היום הפגנה גדולה משני הצדדים של הגדר ככה הזהיר אותנו
בקשר. ג'יפ של פלוגת המילואים ראה קבוצה של מפגינים פונה לעבר
השדות והאתר ואנחנו ראינו את כל המכוניות התל אביביות הנוצצות,
שבדרך לטיסה לחו"ל החליטו לעצור ולהזדהות עם הפלסטינים.
אני חושב לעצמי בזמן שאני יורד בירידה התלולה שאני מקווה שיהיה
שקט היום ושמה שרוית מרגישה ישאר בגדר הרגשה. אני לא מפחד,
בהתחלה פחדתי אבל עכשיו, אחרי שכבר שברו לי פעם אצבע וראיתי
חבר שנפגע ברגל מכדור גומי של חיילים אני כבר לא פוחד. אני
יודע מה זאת אדמה וכמה היא יכולה להיות יקרה, אני הרי עובד עם
אבא בפרדס שלנו מגיל עשר ולאדמה נקשרים.
פעם זה לא היה ככה, פעם היה לאנשים שנולדו כאן כבוד לאדמה
שהולידה אותם אבל אלה לא נולדו כאן. היה להם שדה תעופה קטן
ומספיק אבל הם בנו לעצמם כזה גדול אבל לי זה לא מפריע להיפך.
אבל לשרוט את האדמה בצורה כזאת הלב כואב, זה כמו שאני יבוא
לעצים שלי שאני אוהב אותם ויפצע אותם אחד ועוד אחד, אבל אלה לא
מבינים, אין להם עבר.
ואולי כדאי שאני אחזור לי לרומניה, אני חושב לעצמי כשאני מסתכל
על הג'יפים של הצבא שמתכוננים שוב פעם לריב הזה של המסכנים
מהכפר שאנחנו הורסים להם את השדה. בכפר שלי ברומניה אני יכול
לגדל פירות באדמה או אולי פרות וכבשים, תרנגולות ואווזים.
בדיוק כמו אלה, הערבים, שאנחנו כבר כמה חודשים מפריעים להם
לישון. אישתי תהיה שמחה וגם אני, אוכל לא יהיה חסר לי ונעשה
אולי עוד יל...הצפצוף הזה של הטרקטור מעיר אותי מהחלום וגם
צללית של אישה שיורדת מאוטו לבן של עשירים מהגבעה למעלה.
רו"ח יערי אמר שההשקה באנגליה מעולה ושכדאי שאני אדבר שוב עם
עו"ד אמיר בנוגע לפניה למשרד הבטחון בבקשה לרדת מהפרוייקט הזה,
להשאיר את הכל ככה, לפטר את כל הפועלים הרומנים ולטוס בדחיפות
לאירופה. אם המצב ימשך כמו שהוא, חשבתי, אני אאלץ בכל מקרה
לטוס לאירופה אבל אז לא יהיה לי לאן לחזור, הכל הרי משועבד.
הנייד שלי מצלצל בדיוק כשאנחנו יורדים מהג'יפ כדי לראות מה
עניינים על הגדר, זאת החברה שלי. אני מתגעגע אליה וכל גופי
מתרגש לשמוע את קולה. היא מתחילה בעברית אבל זאת קשה לה והיא
מיד עוברת לאנגלית. אני לא אשכח איך נפגשתי איתה. זה היה בתור
לאומן 17 בתלפיות בקיץ. הגעתי עם חברים שלי מהשכונה במעלה
אדומים. עמדנו בתור למועדון והיא עמדה גם כן, היא מייד מצאה חן
בעיני וששאלתי אותה אם היא הייתה כאן קודם היא ענתה לי באנגלית
במבטא בריטי כבד שהיא לא מבינה עברית. חייכתי אליה ושאלתי את
אותה השאלה באנגלית, כמו שלמדתי בבי"ס בארה"ב לפני חמש שנים,
שם אמא שלי הייתה בהתמחות שלה ברפואת ילדים. ואז היא חייכה אלי
וידעתי לפי החיוך שזאת תהיה האישה שלי ו... אז המ"מ ביקש ממני
להיות עירני ומוכן כי יש קבוצה גדולה של מפגינים שיורדת בירידה
ממטע הזיתים, בקשר שמעתי את המ"פ מבקש להביא לכאן את כל מחלקה
2, מסכנים הם בטח עייפים כבר.
פתאום אני נזכר שלא התקשרתי הבייתה כבר יומיים ובטח אישתי
לחוצה. היא רואה טלויזיה שם, יושבת על הספה בסלון במרכז הדירה
שלנו בברלין וחושבת שכאן יש מלחמה והיא יודעת שבעלה נמצא בתוך
הבלגן. אני מתגעגע עליה אבל אני אחזור לברלין רק ברגע שהכל
יסתיים בנצחון שלנו. היא ממשיכה ללמוד והדוקטורט שלי מתעכב אבל
אני בטוח שכאן אני לומד הרבה יותר. אנחנו מתקרבים לג'יפים של
החיילים כאשר מהעבר השני שלנו מתקרבים החברים מ"יש גבול"
ומ"גוש שלום" חוץ מאלונה שמתעכבת עם פועלי הגדר.
מהג'יפים הירוקים שנעצרו יורדים חיילים שבאים כל בוקר בשעה
שאני כבר מתחיל לטפל בעצים, כל בוקר באותה שעה אלא אם כן בלילה
היו יריות. הם מחייכים לעובדים ומתמקמים באותם המקומות כל הזמן
ומחכים למשטרה שמגיעה קצת יותר מאוחר בג'יפ כחול. קצת אחרי
המשטרה מופיעים המפגינים מהכפר שצועדים כל בוקר את אותה הדרך
באותו סדר עם אותם שלטים ועם אותו דגל גדול, הדגל שלנו.
החיילים מתכוננים למשהו בזמן שהאישה היפה מתקרבת לעברנו,
המשאיות ממשיכות לעבוד ויש רעש מחריש אוזניים. היא עוברת לידי,
מחייכת ונעצרת לרגע, חושבת ואז ניגשת אלי, לוחצת לי את היד
ופונה אלי ברומנית. היא אומרת שלום, ששמה אלונה ושהיא באה כאן
להפגנה נגד העבודה שלנו אבל חוץ מזה מעניין אותה אם הקבלן
שמעסיק אותנו נותן לנו את מה שמגיע לנו. החברים שלי מתאספים
מסביבה ומרחוק אני רואה את מנהל העבודה, שעמד ליד הבוס הגדול,
מתקרב במהירות אלינו. אני שואל אותה למה היא שואלת והיא עונה
לי שהיא ראש של עמותה הדואגת לזכויות אדם. אני מספר לה שאנחנו
לא מקבלים את מה שמגיע לנו וכי הקבלן חייב לנו כסף. מנהל
העבודה הגיע והתחיל לצעוק עלינו שנתחיל לעבוד, היא חייכה אלי,
הגישה לי כרטיס ביקור וביקשה ממני לחייג אליה לנייד מתי שאני
רוצה, בכל שעה והיא תעזור לנו.
בזמן שאני ממתין לעו"ד יערי ניגש אלי מנהל העבודה ולחץ לי את
היד. הפועלים הרומנים שלו כבר החלו לעבוד במלוא המרץ. מרחוק
התבוננו בחיילים ליד הג'יפים שמאבטחים את העבודות אבל אף אחד
לא תוקף אותנו. אני שואל את מנהל העבודה מדוע העבודות מתעכבות
כל כך אם יש חיילים ששומרים וכל כך שקט כאן. והוא אומר לי, חכה
קצת ותראה. הנייד שוב מצלצל, זה מהבנק אני לא עונה. פתאום אני
רואה את החיילים מתארגנים למשהו ורעד עובר לי בגב. מזל שאני
סיימתי כבר את כל החיים האלה לפני עשר שנים.
למפגינים מרחוק יש את אותו הלבוש ואותם השלטים כל יום, זה
מפתיע. אנחנו הרי כל יום מרביצים להם, קורעים להם את הבגדים
והשלטים ומחרימים להם את הדגלים והם כל יום שוב פעם באותה
החזות ובאותה נחישות. היום מצטרפים אליהם המלוקקים מתל אביב,
הזקנים ששתו קפה בבית קפה חדש במרכז העיר אחרי ששחו עשרים
בריכות ב"גורדון" או בקנטרי. ואני, שמכיר את הטיפוסים האלה
מהפלצנות הירושלמית, צריך לעמוד בין התל אביבים הצעירים ממזרח
לתל אביבים הזקנים ממערב ולתת לרומנים באמצע להמשיך לעבוד
בשביל השמן עם הג'יפ החדש שעומד ומדבר כל הזמן בטלפון.
אנחנו כבר מול החיילים, מסתדרים בשורה ומוכנים לרימונים ולגז
המדמיע. דגלי פלשתין מורמים בין השלטים ואנחנו מתילים לצעוד
בנחישות ובקצב מדוד אותו אנחנו מכירים. אלונה מצטרפת אלינו,
היא מתקרבת אלי ואנחנו מתנשקים לשלום. אני מכיר אותה כבר הרבה
זמן, עשינו יחד את התואר השני באוניברסיטה העברית ונפגשנו
במקרה לפני שנתיים בברלין. אני הייתי עם זוגתי והיא הייתה עם
זוגתה ומאז אנחנו שוב בקשר. בינתיים זוגתי בברלין, זוגתה
בברצלונה ואני ואלונה כאן על הגדר ביום ובלילה אני בכפר ערבי
והיא פועלת לעזרת הפועלים הזרים בדרום תל אביב.
עד שהם מגיעים קרוב לחיילים אני כבר עושה את המנוחה הראשונה
שלי, יושב בצל של אחד העצים, שותה קצת מים, ומוציא פיתה מוכנה
עם שוקולד מהתיק ואוכל בשקט. בינתיים מגיעים מכיוון שדה התעופה
עוד מכוניות של הישראלים שבאים להזדהות. יש שם אודי חדשה, BMW
ופולקסווגן, פז'ו יפה וגם מרצדס. הם יורדים, לבושים בכובע קסקט
המסתיר את הקרחת שלהם, כבדים ומקומטים מתקדמים לאט לעבר
המשאיות והטרקטורים שעובדים בשצף קצף. הם מנופנפים לי לשלום
וגם אומרים לי דבר מה אבל רעש העבודות ועוד מטוס שנוחת לא
מאפשרים לי לשמוע אותם. פעם עבדתי בביתו של זה עם ה-BMW אבל
מאז שסיימו את השדה החדש הוא לא צריך עובדים אצלו יותר, הוא
יותר באירופה מאשר כאן.
בינתיים הבוס הגדול עלה על הג'יפ המפואר שלו ונסע. עוד מטוס
נחת מעלינו והרעש שלו נוסף לרעש הנורא כאן באתר. אני ממשיך
לעבוד וחושב על הפסקת הצהריים שבה אני אשב, אוכל לי את
הסנדביץ' שהכנתי, אחשוב על אישתי ואסתכל על כרטיס הביקור של
אלונה, שכתוב בעברית ובאנגלית ושבו אני מבין רק את המספרים ואת
השם שלה הכתוב באותיות לטיניות, אלונה סמיכה.
מהכיוון השני מגיעות מכוניות שחונות על קצה השביל ליד הג'יפ
שלי ופתאום נדמה שזאת החניה של היכל התרבות לפני הופעה של
הפילהרמונית. גם האנשים שיורדים מהמכוניות נראים כאילו טעו
בכתובת ובמקום ללכת לקנטרי או לבית הקפה ליד הבית הם הגיעו
להפריע לי ולגרום לי עוד הפסדים. בזמן שהם יורדים מתקשר עו"ד
אמיר ומספר לי שאנחנו חייבים לטוס לאנגליה כמה שיותר מהר בכדי
לסגור את העיסקה, בזמן שהוא מודיע לי שבעוד שעתים וחצי אנחנו
על מטוס ללונדון לוחץ לי את היד אחד מאלה שהגיעו שזוכר אותי,
אני בניתי לו את החניה בבית שלו בבני ציון. אני מחייך אליו
ושואל לשלומו, הוא אומר שמצויין, שהוא משקיע בחו"ל וגם גר שם.
את הבית הוא מכר וכל מה שהוא עושה עכשיו כאן זה עזרה התנדבותית
לפלשתינים שאדמתם נגזלת מהם. אני מודיע בטלפון לעו"ד אמיר שאני
כבר יורד לשדה התעופה ושניפגש שם ונפרד מאותו האיש. כשאני עולה
לג'יפ שלי אני רואה שכבר צהריים, אני מתקשר לשילה ומודיע לה
שאני אצלה מחר. מתקשר לאישתי ומודיע לה שאני חייב לטוס ללונדון
בנוגע לעיסקה והיא מודיעה שמהבנק התקשרו ומחפשים אותי בדחיפות.
שיחפשו, בכל מקרה בתוך יומיים אני אהיה בסידני ובזמן שאישתי
תחשוב שאני עושה עסקים בלונדון ומנהל הבנק יחפש איך לעקל את
האוטו ששייך לחברת הליסינג או את הבית ששייך לבנק שלו אני
אזיין את שילה בסידני.
השמן עלה על הג'יפ ונסע בזמן שעלינו החלו שתי הקבוצות התל
אביביות ללחוץ. אלה שממזרח יישרו קו והחלו מתקדמים אלינו
בצעדים מדודים ואלה ממערב מתחברים אליהם. אנחנו עומדים בשקט,
שני ג'יפים וממתינים ששאר המחלקה כבר תגיע ואני רוצה רק ללכת
משם כבר אבל אני יוכל רק בעוד חצי השנה. ואני יודע לאן אני אלך
בעוד חצי שנה, למקדש השיש שם למטה. לבניין הגדול שנקרא טרמינל
שלוש. ושם אני אעלה עם החברה שלי על הטיסה הראשונה ללונדון, על
מטוס של "בריטש אירוויס" בכדי להיות בטוח שאני לא אשמע עברית
מרגע שאני אכנס למטוס. אני רוצה לדבר אנגלית ורק אנגלית ואז
המ"פ ירה רימון גז מדמיע ורימון הלם והתחיל הבלגן.
פיצוץ חזק הותיר אותי המום ומבוהל, פתאום קפאתי, האוזן השמאלית
השתתקה והימנית ציפצפה. אלונה התקרבה אלי אבל לא יכולתי לשמוע
אותה. היא נעלמה בתוך מסך עשן לשניה ואז ראיתי אותה דומעת
ומשתעלת מהגז ואני עמדתי לי והכל היה לי שקט. אנשים החלו לרוץ
מכל הכיוונים ואני, כאילו עומד לי במרכזו של סרט אילם, חרש לי
וכלום לא מעניין אותי. אלונה תפסה אותי בכוח והעיפה אותי על
הריצפה. בינתיים הגיע חובש של הצבא לטפל בי. אחד מהצלמים החל
לצלם אותי ואני נשארתי בשקט שלי וכל מה שרציתי באותו הרגע הוא
להיות בשקט עם אישתי בבית קפה במרכז ברלין.
כשאני חוזר לעבוד מתחילות צעקות, פיצוצים של רימונים ועשן של
גז ועוד ג'יפים באים במהירות, ירוקים וכחולים. ועוד מטוס ממריא
ועושה רעש מחריש אוזניים, המכונות נחות עכשיו בזמן שכולם רבים.
הצעקות מתחזקות ואני מפנה את הגב ומסתכל על המפלצת הגדולה שבנו
שם על האדמות שלנו, המפלצת המטורפת והיפה שאולי בנו אותה כדי
שהם, שגורמים לאדמה שלנו כאלה חתכים עמוקים ומדממים, יוכלו
לצאת בתחושה טובה ולחזור לאנגליה או לפולניה, לגרמניה או
לאיטליה, לרוסיה או לרומניה, להונגריה ולבולגריה, למרוקו
ולעיראק, ללוב ולתוניס, להודו ולאתיופיה, לפרס ולהולנד לכל
מקום שממנו הם באו. כשהבלגן מתחזק קבוצה של חיילים עוברת לידי
בריצה ואני צועק אליהם "תחזרו לאנגליה ולפולניה ותחזירו לי את
הארץ והשקט שלי." אבל הם לא מבינים.
|
