היא הביטה דרך החלונות הגדולים אל הרחוב, חמש קומות למטה. בחוץ
היה אפור וגשם דק צייר קוים עדינים על הזכוכיות. למטה אנשים
לבושי שחור היו בתזזית של פעילות. למרות שהיה כבר כמעט אמצע
אפריל, בחוץ היה קפוא והעצים הבודדים לאורך הכביש היו עירומים,
ממתינים לשמש שתלבישם. היא תהתה מדוע מזג האוויר מפתיע אותה,
הרי כל שנה זה אותו הדבר. שנה ועוד שנה. הגשם התחזק וניתך כעת
כדליים על הזגוגיות. האנשים והמכוניות למטה נראו כמריחות
אימפרסיוניסטיות. לפחות הבית היה שלה לכמה שעות. חמים ונעים
ולרגל ניקיונות הפסח, ריק. היא הסתובבה על עקבי נעליה הנמוכות
בתנועת ריקוד ילדותית. חיוך עלה על שפתיה. כמה רצתה להורידן
ולהחליק על הפרקט כפי שהייתה עושה כילדה, לדמיין שהסלון הקטן
הנו משטח קרח, להחליק עד שאביה היה נכנס, עיניו טרוטות מלימוד
ותפילה, גוער בה על כך שבגרביים הולכים רק בעת שבעה ומצווה
עליה לרוץ מהר לחדרה ולנעול נעליה. הוא כבר מת מזמן והיא עדיין
מצייתת לו והיא כבר לא ילדה. התיישבה על הספה הישנה והצליבה
רגל על רגל בהתרסה. אילו רק היה רואה אותה יושבת כך כאשר היה
בחיים, היה מפטיר ברכת הגומל דרך אפו, מלטף את זקנו העבות
בעצבנות וצועק לאמה במטבח "רוחלה, איזו מין אימא את לילדה
שיוצאת למנהגים זרים?" ואז היה נועץ בה מבט מקפיא ויורה לעברה
בכעס "שישה מיליון, שישה מיליון ולך לא אכפת כלום? מצליבה
רגלייך כדרך הגויים. טפו . . . ". הזיכרון המר מילא את החלל
מולה והיא ישרה את רגליה קדימה ביראת כבוד, מביטה סביבה על
החלל המוכר. מולה ויטרינה ענקית מכוסה דלתות זכוכית, מאחוריהן
מסודרים כחיילים לפי הגובה עשרות ספרי קודש בעטיפות עור חד
גוניות. היא העבירה מבטה על שורות הספרים ונזכרה כיצד עברה פעם
ליד "בארנס אנד נובל" בשדרה השישית וראתה בחלון הראווה ספרים
מסודרים כציורים עם תמונות וצילומים צבעוניים על העטיפות. היא
נשבעה לשוב לשם פעם כשתהייה גדולה, להיכנס פנימה ל"היכל
התועבה", כפי שכינתה אמה כל חנות או מוסד שלא היו בית הכנסת,
המדרשה, או חנויות הגטו החרדי בו התגוררה כל ימי חייה. נו טוב,
חשבה, מתעוררת מחלומה בהקיץ, אולי פעם זה עוד יקרה. בחלומותיה
זה כבר קרה. בחלומותיה דברים רבים קרו.

"שיהיה", אמרה לעצמה, הגיע הזמן להתחיל לעבוד, לנקות לפסח הקרב
ובא. היא קמה מהכורסא וניווטה דרך מבוך הרהיטים הישנים
והצעצועים שעל הרצפה לכיוון חדר השינה. בהגיעה לשם ניגשה לארון
הבגדים והתאמצה על קצות אצבעותיה על מנת להוריד קופסא ורודה
גדולה מהמדף העליון. הניחה את הקופסא על המיטה והסירה מעליה את
הכיסוי. מבלי להביט כלל על שמלת הכלולות הלבנה שהייתה מקופלת
למשעי בתוכה, נברה תחתיה ושלפה שקית ניילון פשוטה וצהובה ממנה
הוציאה כמה קלטות. בחרה אחת מהן, אותה הניחה על השידה, והחזירה
את השאר למחבואה. בצעדי תיפוף חזרה לסלון והכניסה את הקלטת
לרשמקול הישן, אותו מכשיר עתיק ששימש את אביה להקלטת דרשותיו
ושלקח זמן רב לשכנעו לרכוש. לחיצה על כפתור נגן והחלל הצפוף
וירא השמיים התמלא צלילי ג'ז מחושמלים וחצופים, טרפה בתוך
האוויר הכשר. היא הנמיכה מעט כדי שהשכנים חס וחלילה לא ישמעו.
היה זה הזמן שלה.

בעודה עומדת, מזיזה בעדינות את אגנה לצלילים החמים, ראתה
בזווית עינה את בבואתה משתקפת במגש הכסף המבהיק שעמד לתצוגה
בוויטרינה ביחד עם שאר כלי הכסף. היא הישרה מבט. כבר לא צעירה,
כמעט בת 40 רחמנא לצלן. שיערה היה אסוף מתחת למטפחת כחולה
רגילה למראה, ועיני השקד הירוקות שלה נראו כעת עייפות מתחת
לעישוניה הלא מאופרים. היא נגעה בשפתיה שעדיין היו מלאות חיות
ואדומות. אישה יפה, אפילו עכשיו אחרי חמש לידות. היא ידעה זאת
למרות שבעלה מעולם לא אמר לה. למעשה, אף אחד מעולם לא אמר לה
מאום על הופעתה החיצונית. מדוע יאמרו? חייהם חיי רוח וספר
והיא, היא הייתה בתו של רב ידוע, נצר למשפחת רבנים מפוארת
מגליציה, שידוך בטוח ללא קשר לחזותה. רק אמה, כל עת שסירקה את
שיערה, הייתה אומרת לה חרישית "את יודעת, גם לי פעם היה שיער
כזה" ולא הוסיפה. לפתע עלה בתוכה רצון עז להביט על עצמה במראה,
אך הבית היה נטול מראות למעט זו הקטנה בחדר הרחצה. בעוד אלפי
מראות מציפות את דמיונה, הביטה כלפי מטה על גופה. בוחנת את
חמוקיה עם אצבעותיה דרך הצמר האפור ממנו הייתה עשויה שמלתה
הארוכה שסגרה עליה מעקביה ועד צווארה. בתנועה אחת החלטית נטלה
את מגש הכסף הגדול והלכה עמו לחדר השינה, שם הניחה אותו על מדף
בגובה אגנה. את המטפחת זרקה מעל ראשה ופרמה את הצמות ההדוקות
שהיו מלופפות סביב ראשה. שערה העשיר והשחור נשפך על כתפיה
במפלים של ליקריץ. היא העבירה את ידיה דרכו, מביטה בבבואה
המעוותת קמעה במגש, שמחה שמעולם לא הסכימה לגזור את שיערה,
הדבר היחיד שהתעקשה עליו בכל ימי חייה. בהססנות איטית, פרמה את
הרוכסן בגב שמלתה ונתנה לה ליפול את הקרקע סביב עקביה. שדיה
הגדולים היו כלואים בתוך חזייה לבנה זקנה. הושיטה ידה אחורנית
והקליקה את שדיה לחופשי. כעת הביטה על עצמה בראי המאולתר. לא
כל כך רזה. בטנה קצת רפה מחמשה הריונות. הרימה את שדיה הכבדים
עם כפות ידיה, מדמיינת כיצד היו עומדים ומחוילים כאשר הייתה
צעירה, עזבה וכוח הכבידה הפילם מטה בטלטול שהרעיד מעט את
פטמותיה והעביר בה רעד נעים. לפתע הביטה לאחור בבהלה. החדר היה
ריק ורק מצלתיים ג'זיים נעימים נשמעו מהסלון.

פעם הוריה ישנו במיטה מאחוריה וכעת הרגישה את מבטם הזעוף ומלא
השכינה מביט בה מעל לכתפה. בתנועה בלתי רצונית כיסתה את שדיה
עם זרועה בביישנות ותחושות אשם, אך תשוקות ויצרים נטולי רסן
געשו בתוכה. מסך דמיוני נפרש בינה לבין רוחם של הוריה. כעת
מיששה את הכפלים האימהיים על בטנה וידה החלה נודדת את מתחת
לתחתוניה. ערוותה הייתה מגולחת. הרגישה כפי שהרגישה כנערה
מתבגרת בעודה נוגעת בעצמה ומתייסרת מהנאה בעוד שדי השאול
תוקעים בה קלשונים, ולהבות של אש הקודש חורכות את קצות מצפונה.
אצבעותיה עברו בעדינות על שפתי איברה, מעסות אותן. היא החלה
גונחת חרישית, מדמיינת את שפתותיו החושניות של נגן חצוצרה
העוברות על גופה בנשיקות קטנות, על לשונו המחליקה במעגלים על
פנים ירכה, מתקדמות לפותה. גופה נפל על המיטה וכעת פיסקה את
רגליה ואחזה בתלתלי ראשו השחורים בעודו מלקקה. יבבות פרצו
מגרונה בעוד נגן החצוצרה היפה שלה מענגה, נושך בעדינות את
דגדגנה ומחדיר לשון מיומנת לתוכה. צלילי החצוצרה סביבה התגברו
והנגן חפן בכוח את שדה השמאלי בתוך כף ידו החזקה בעודו מחליק
מעלה בין רגליה, אברו הזקור מדגדג את שלה, פניו החמות על לחיה,
שפתיו הבשרניות נושקות לשפתיה. בתנועה אחת חדה תפס את שיערה
ומשכו לאחור, חושף את עור צווארה הצחור ונושק לה, מותיר
עיגולים אדומים של תשוקה. היא כיוונה אותו עם אצבעותיה ובתנועת
אגן אחת נכנס לתוכה בקלות, כה רטובה הייתה. פנימה החוצה, פנימה
החוצה. לשונו משחקת על צווארה, נושך את תנוך אוזנה, מנשק את
עיניה העצומות, נושם את הבל פיה המתייפח. דמעות החלו זולגות
מצידי עיניה, מציירות ענני גשם על הסדין הלבן. היא תפסה את
ישבנו המתנועע וסגרה את רגליה היחפות מעליו. כעת היו כגוף אחד,
מתפתלים, קולותיהם משתלבים בחום אלוהי ובתרועת שופר גמרה וגמרה
וגמרה והחצוצרה נדמה.

לבדה, עירומה ומזיעה. החלל סביבה מדיף ריח מתוק. התרוממה,
מותירה חותם רטוב על המיטה. שיערה היה סטור וקצוות ממנו דבוקים
על מצחה. הדם טרם עזב את ראשה והיא חשה עקצוצים בקצות
אצבעותיה. כולה התנשפה בכבדות. כעת הסתובבה על צידה, אוחזת את
ברכיה בידיה והחלה בוכה. דמעותיה מתערבבות בנוזלי תשוקתה
האסורה, המסוכנת. מצד עינה יכלה לראות את כיסא הנדנדה בפינת
החדר, הכיסא עליו ישב אביה כל ערב לקרוא פרק משנה אחרון לפני
השינה ולפתע דמותו העלובה של בעלה עלתה בראשה. רגשות האשמה
שכילו אותה מבפנים פינו דרכם לצחוק מתגלגל, מלגלג, מתריס. היא
קמה באחת מהמיטה ורצה עירומה לסלון חמור הסבר שלא ראה חמוקי
אישה מימיו, ובמריחת אוויר מהירה הגיפה את הווילונות הכבדים.
מוגנת החלה לרקוד לצלילי המוזיקה בינות לרהיטים הרוטנים, מישרה
מבט לנביאים, לשופטים, לתלמידי רבן החכמים, לאלוהים, שהביטו בה
באיברים זקופים מבין דפי הספרים וצחקה, מחליקה על פני הפרקט
כפי שתמיד רצתה. שדיה מרקדים, חופשיים ושיערה מתנפץ אל פני
חומת מצוות האיסור שמילאו את חייה.

באפיסת כוחות עצרה את גופה החם וניגבה זיעה ממצחה, מתנשפת
ושמחה. בצעדים החלטיים ניגשה לחדר הרחצה והתיזה מים קרים על
פניה, מתעלמת מהדליים, המגבים וחומרי הניקוי שהמתינו לבואה.
בחדר השינה עטתה על עצמה את שמלתה האפורה, קשרה את שיערה
ברישול מתחת למטפחת הראש הכחולה, נעלה את נעליה השחורות, נטלה
את ארנקה ויצאה כרוח פרצים, טורקת את דלת הכניסה מאחוריה, שמה
פעמיה לשדרה השישית.