העולם הוא מקום אומלל שחיים בו אנשים אומללים, וזה שיכולים
לקרות דברים נפלאים, כמו אהבה, רק הופך את החיים ליותר עצובים
ומתסכלים, כי הדברים האלה אף פעם לא קורים. ואם הם קורים, הם
לא קורים לי. ואם הם יקרו לי הם רק יגרמו לי להיות יותר אולמלה
כשהם ייגמרו.

ולא שקרה היום משהו נוראי. רק הבנתי שאין סיכוי, אפילו לא
סיכוי קטן. לא משנה כמה אני אנסה לשכנע את עצמי. אין סיכוי
לאושר. אין סיכוי לדברים טובים. לפעמים נראה כאילו משהו טוב
קורה, אבל בסוף מסתבר שהוא לא טוב. גם אם נדמה שמשהו מסתדר זה
רק נדמה, זה רק זמני. בסופו של דבר הכל מוביל לאותה אומללות.
לאותן מסקנות. אושר זה דבר רגעי, והאומללות, גם אם לא מרגישים
אותה כל הזמן, היא אף פעם לא באמת עוברת או נגמרת. היא רק
בהמתנה, נדחקת הצידה בגלל דברים שהם לא אמיתיים. אבל כל פעם
שמרגישים אושר נדמה שהפעם האומללות נגמרה לגמרי. שניצחתי אותה,
שנגמר הרע ומתחיל הטוב. אבל תמיד מסתבר אותו דבר בסוף. אין
אושר. אין תקווה לאושר. כל דבר שיש סיכוי שיביא לאושר, או שהוא
לא יקרה או שהוא לא יביא לאושר. או במקרה הכי גרוע הוא יביא
משהו שנראה כמו אושר והאומללות תחזור ותהיה יותר נוראית
מתמיד.

מה שאני הכי צריכה, שהכי יגרום לי להרגיש בטוחה, ומסוגלת
להתמודד עם האומללות, זה שמישהו יאהב אותי באמת. אבל אם מישהו
אומר לי שהוא אוהב אותי באמת אני לא יודעת אם הוא מתכוון בזה
לאותו דבר שאני מתכוונת. כי בשבילי, לאהוב באמת זה דבר ענקי,
דבר שהוא לא ממש אפשרי. ומה שבאמת לא אפשרי זה לאהוב אותי
באמת. כי זה פשוט יותר מידי. אז אם מישהו אומר לי שהוא אוהב
אותי באמת, הוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר. הוא לא יודע מה
זאת אהבה. הוא לא יודע מי אני.

אז זה פשוט לא הוגן. שמה שאני הכי צריכה בעולם פשוט לא יכול
לקרות. אני תמיד אצטרך להתמודד עם האומללות הזאת של החיים לבד.
ואולי אני סתם מצפה ליותר מידי. אולי אני סתם החלטתי שהמשמעות
של האהבה זה שמישהו יבין את האומללות שלי ויכיר אותה וידע שהיא
קיימת. תמיד. גם כשאני מאושרת. אולי כולם חיים להם כל הזמן לבד
עם האומללות שלהם וגם מי שאוהב אותם לא יודע שהם אומללים, לא
יודע שגם כשהם איתם, מאושרים, הם עדיין אומללים